אלה תולדות

לאידה לא נודע מעולם גורלו של תוקפהּ, שאפילו את שמו לא ידעה, ואף לא ניסתה לדעת. העובדה שלאחר הישגו שוב לא השמיע קול, ונעלם כלעומת שהופיע, היתה בעיניה מסקנה ברורה וטבעית, שנגזרה מראש. ואף-על-פי-כן, מאז אותו לילה החלה להתיירא משובו. לאחר שיצא היתה מנומנמת, והכינה מוכנית את ארוחת-הערב לה ולנינו, שכהרגלו איחר לשוב הביתה. בילדותה השאירו בה ההתקפים תמיד תיאבון רעבתני; אך הפעם, בעודה לועסת מעט אוכל באי-רצון, נרדמה במטבח על כסאה. בשעה תשע לערך התעוררה מצלצוליו החדים של נינו בדלת הכניסה, ומייד לאחד שפתחה לו הלכה לשכב על מיטתה ושקעה בתרדמה נטולת חלומות. כך ישנה במשך שעות אחדות, עד שהקיצה בחלחלה באישון לילה, בתחושה שהגרמני, גבוה ושמן מכפי שהיה במציאות, גוחן מעליה בחשיכה, מוכן לתקוף אותה שוב, והוא ממלמל באוזנה מלים שאת פישרן לא ידעה, הברות מקוטעות, כמו שממלמלים לילדים ולחיות-בית. היא הדליקה את האור. השעון המעורר הורה על השעה ארבע, ואירועי היום הקודם שבו וחלפו בתודעתה הצלולה לחלוטין במתקפה מהירה של צללים חדים, כבסרט שחור-לבן. מעבר לדלת חדרה הסגורה היה חדר אחר, שבו ישן עכשיו נינו! היא נזכרה שאפילו לא סידרה לו מחדש את המיטה, ונרעדה מבושה ובהלה; לאחר מכן כיבתה את האור בחטף, מחפשת מקלט בחשיכה, והתכרבלה מתחת לשמיכות.