לא רחוק ממרכז העיר

פתיחת הסיפור אש קטנה:
הטלפון השביעי באותה שבת היה של אמא. היא רצתה לתאם אתי באיזה שעה בדיוק נגיע לסבתא, כדי שהתינוק לא יצטנן בדרך. גם הטלפון הראשון והטלפון השלישי היו שלה. כבר קבענו שהשעה הכי נוחה היא שתים־עשרה בצהריים, אבל היא עוד רצתה להגיד לי שלא נשכח להלביש את התינוק בַּכּובע־צמר הכחול שסרגה הדודה. מיכל חשבה ששתים־עשרה היא באמת שעה טובה, כי אפשר להסתלק באחת וכל היום עוד לפניה. בשום אופן לא רצתה אפילו לשמוע על אפשרות שנאכל שם צהריים.
לא הייתי צריך הרבה יותר כדי לדעת שמיכל לא אוהבת אותי עוד. כבר כמה חודשים אני חושד שלא מעניין אותה הכאב שאני מרגיש בִּפְנים בגלל שאין לי להקת רוק אף־על־פי שיש לי קול לא־רע וכישרון מוסיקלי — ושהיא מפסיקה להסתכל עלי כשאני מדבר אליה. את חוסר־העניין שלה בי הראתה יפה עוד בברית, וגם במסיבה שעשינו לכל החברים אחרי הברית. לפני שנתיים רציתי להקים להקת רוק, והיה לי אפילו סכום כסף שקיבלתי מהירושה, שהיה יכול להספיק לי לְארגון וכל זה, אבל העניין נפל, כי מיכל אמרה שאין לי נשמה של מפיק, וספק גדול, אומנם פחות, אם יש לי נשמה של זמר רוק, אם כי היא מודה שיש לי קול, אבל לא פיתחתי אותו וזה אבוד, כי עכשיו אני כמעט בן שלושים (אני בן עשרים־וחמש ושמונה חודשים), ולא כדאי לי לעזוב את הג'וב שתפסתי בסוכנות ספרים.
מובן־מאליו שלא ניסיתי לשכנע אותה לאכול צהריים אצל סבתא שלי.