סיפורים בלתי רצוניים

מתוך אֹמִּי פֶה שֹׁרְל
בוקר אחד לא יכולתי יותר להישאר בבית והלכתי. הקירות סגרו עלי, הסלון העיק עלי. ירדתי והתחלתי ללכת. תראו - אני פרנואידית - זה בדוּק. שהוּת מרובה בבית, ואני נחנקת. מטוס עובר בשמיים, ואני מתעופפת.
התיישבתי על ספסל ושתי ידי פרושׂות על המשענת, ורגלי משׂוכלות, והבטתי קדימה בשעמום אין־קץ. הספסל היה על משטח דשא, מאלה שמצויים באזור מגורי למכביר. משטחי דשא שמותר לדרוך עליהם, אבל אסור להרוס אותם. השעה היתה עשר, ואני ידעתי שהיום הזה יעבור, ועלי להעביר אותו בשקט עד ללילה. בלילה מותר לי לקחת כדור הרגעה.
ישבתי אפוא על הספסל וחשבתי לי, איזה מין עולם זה שאין פה איש על הדשא מלבדי. חורף, חשבתי לי, מעונן. ירד גשם אתמול, היום לא. מחר כן. חורף, נו. קר. מעילים. מטריות, פטריות. חורף. נו. מחשבות כאלה, מחשבות של חולין, עד שהרגשתי שאני נעקצת. הרמתי את הרגל וראיתי עקיצה הולכת ומתנפחת במהירות של סרט מצויר. קמתי בבהלה וחיפשתי את המכיש. הייתי בטוחה שזה נחש, או אלמנה־שחורה, או איזה עקרב, אבל מתחת לספסל שכבה אשה בת שישים בערך, שטענה שהיא אמא שלי.
התברר שבאמת בעלה מת, ומאז היא לובשת רק שחורים, כבר עשר שנים.