פרימו לוי (Primo Levi, יולי 1919 - אפריל 1987) היה סופר יהודי-איטלקי.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על פרימו לוי:
פרימו לוי נולד ב-31 ביולי 1919 בטורינו, איטליה, למשפחה יהודית. במשך כל חייו כמעט התגורר לוי בדירה שהעניק סבו להוריו. ב-1921 נולדה אחותו, אנה מריה, שאליה חש קרבה רבה כל חייו.
בילדותו סבל בבית הספר מהתעללות, בין השאר משום שהיה התלמיד הצעיר ביותר, הנמוך ביותר, הנבון ביותר והיהודי היחיד בכיתתו.
לוי למד כימיה באוניברסיטת טורינו, וסיים את לימודיו בהצטיינות. בתעודת הגמר שקיבל ב-1941 צוין כי הוא "מן הגזע היהודי". בגלל חוקי גזע, לא הצליח לוי למצוא עבודה מתאימה להשכלתו.
לוי ואחותו הצטרפו לפגישות סודיות בספרייה של בית הספר היהודי בטורינו, שבהן השתתפו אינטלקטואלים יהודים, אנטי-פשיסטיים, שהקימו יחדיו קבוצת התנגדות שנקראה "הבנים של הספרייה היהודית". הם פעלו נגד המשטר הפשיסטי בשיתוף פעולה עם המחתרת האיטלקית "צדק וחירות".
בספטמבר 1943 ניסה לוי לחבור עם כמה מחבריו למחתרת האיטלקית לתנועת הפרטיזנים הליברלית. בעקבות הלשנה, הם נתפסו בדצמבר 1943על ידי המיליציה הפשיסטית. כאשר גילו שלוי ממוצא יהודי, הוא נשלח למחנה הריכוז פוסולי, ובפברואר 1944 נשלח למחנה הריכוז אושוויץ בקרון רכבת סגור שנועד להובלת בקר.
עם הגיעו למחנה נשלח לוי לעבודות פרך במפעל I.G. Farben במחנה בונה מונוביץ (Buna-Monowitz) . בתור כימאי, הוא קיבל עבודה במפעל לייצור גומי סינתטי. לוי שהה במחנה במשך 11 חודשים, עד לשחרור המחנה על ידי הצבא האדום.
לוי שב לטורינו רק עשרה חודשים לאחר שחרור אושוויץ, לאחר מסע ארוך דרך אירופה המזרחית, עם אזרחים איטלקים לשעבר שלחמו במלחמה.
עם חזרתו לאיטליה, לוי החל לעבוד ככימאי תעשייתי במפעל בטורינו. במקביל, כתב על בסיס חוויותיו במחנה הריכוז ובמסעו חזרה לאיטליה דרך אירופה המזרחית את הספרים הזהו אדם? וההפוגה במטרה להעיד על האימה והזוועה לה גרמו הנאצים.
בספרו הזהו אדם? כתב לוי על לורנצו פרונה, בנאי במקצועו, אשר סיכן את חייו על מנת להציל את לוי והוכר ב־7 ביוני 1998 על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם: "פועל-אזרח איטלקי הביא לי מדי יום, משך ששה חודשים, מעט לחם, העניק לי חולצה שכולה טלאים, כתב למעני גלויה לאיטליה והביא לי תשובה. עבור כל זה לא ביקש דבר וסירב לקבל דבר; משום שהיה אדם טוב ופשוט ולא חשב שצריך לעשות מעשה חסד תמורת מחיר כלשהו [...] מדוע ניצלתי דווקא אני, מתוך אלפי בני אדם אחרים - אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר. ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית. הרבה יותר משום שביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו, הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל. שמחוץ למחנה יש אנשים בעלי לב ויש ערכים טהורים. שלא הכל מושחת ואכזרי. שקיים עולם שהשנאה והפחד זרים בו. אמנם כל אלה מעורפלים ברגע זה, רחוקים ולא מובנים, אבל כדאי להתאמץ לשרוד כדי לשוב לחיקם [...] לורנצו היה אדם. אנושיותו היתה טהורה ולא מושחתת, הוא עמד מחוץ לעולם זה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם."
לאחר השחרור יצר פרימו לוי קשר עם פרונה וביקר אותו בביתו בפוסאנו. כאשר פרונה חלה ונטה למות, לוי סייע לו להתאשפז. פרונה מת ב-1952 משחפת. לוי קרא לשני ילדיו על שמו: לבתו, שנולדה ב-1948, קרא ליזה לורנצה ולבנו, שנולד ב-1957, קרא רנצו.
למרות ביקורת טובה של הסופר איטלו קאלווינו על הזהו אדם?, הספר ראה אור במהדורה קטנה ורק ב-1958 תורגם לאנגלית וזכה להצלחה בינלאומית. ההפוגה פורסם לראשונה ב-1963, כמעט 16 שנה לאחר פרסום הספר הראשון.
במרץ 1968 ביקר לוי בישראל בראש קבוצה של אנשי שמאל יהודים מטורינו. הוא הגיע למועדון צוותא בירושלים, ובין נושאי הדברים היתה לאה גולדברג, שאמרה על הזהו אדם?: "פרימו לוי כתב ספר שאפשר לקרוא אותו תוך אמונה בכל מילה, מתוך הזדהות עם הכותב, באותה הרגשה שישנה לאדם הקורא ספרות טובה מאוד".
בהמשך, פרסם לוי את זמן שאול, המתאר דמויות שפגש בזמן מאסרו, ואת קובץ הסיפורים הטבלה המחזורית, הכולל אנקדוטות אמיתיות ופנטזיות דמיוניות היוצרות יחדיו נקודת מבט על חיי המחבר דרך משקפי מדע הכימיה. בהצבעה שנערכה בשנת 2006 במכון המלכותי בלונדון הוכתר הקובץ כספר המדע הטוב ביותר בכל הזמנים.
לוי פרש ממשרתו כמנהל מפעל בטורינו ב-1977 כדי להקדיש עצמו לכתיבה באופן שוטף. מאז ראו אור ספריו מפתח-כוכב (עליו זכה בפרס סטרגה היוקרתי), ואם לא עכשיו, אימתי?, והשוקעים והניצולים, אולי הספר החשוב ביותר מבין יצירותיו המאוחרות העוסקות בשואה.
לוי קרא עדויות רבות של עדים וניצולים והשתתף ברבות מפגישותיהם, על מנת שיוכל לכתוב על השואה. הוא ביקר ביותר מ-130 בתי ספר כדי לדבר על החוויה שעבר במחנה הריכוז באושוויץ, פעל נגד הכחשת השואה והזדעזע מהתפיסה הרוויזיוניסטית שניסתה לשכתב מחדש את היסטוריית מחנות ההשמדה הנאציים.
בראיון משנת 1986 אמר לוי: "נוכחתי לדעת, בעיקר מתגובותיהם של קוראי הצעירים, שאנו חיים בתקופה אנטי היסטורית [...] אני אפילו יודע ממכתבים שאני מקבל, והם רבים, שספרים אלה מרגשים את קוראיהם ומעוררים בהם תחושה של השתתפות. אבל רק כאילו מדובר במאורע שאינו שייך לנו עוד, שלא יהיה עוד שייך לאירופה [...] זאת ועוד, היינו עדים לניסיון להכחיש מכול וכול את רצח העם. כך מתעצם תהליך פירוק העובדות ואיוּנן".
ב-11 באפריל 1987 נפל לוי אל מותו מן הקומה השלישית בבניין מגוריו. השאלה האם התאבד נותרה פתוחה, כפי שכתבה מירי פז: "התאבדות או תאונה? הספק לגבי נסיבות מותו [...] מפלג ביוגרפים, חוקרים, קוראים ומעריצים. לוי ניצל מן התופת של אושוויץ והעיד עליה בכתיבה הומניסטית-אוניברסלית חסרת פאתוס, שביססה את מעמדו המיוחד הן כעד מהימן והן כסופר משובח. [...] חייו ויצירתו נכרכו בסמל אופטימי: ניצחון הרוח האנושית על הרוע. אם מותו לא היה תאונה, אלא התאבדות – אזי הסמל האופטימי ניגף. הרוע המוחלט לא נוצח והרוח האנושית הובסה, גם אם תבוסתה התמהמהה. פרימו לוי מת באושוויץ, טען אלי ויזל, רק 40 שנה מאוחר יותר, בעת שהשוערת של ביתו גילתה את גופו המרוסק בתחתית חדר המדרגות".
לוי נקבר בבית הקברות של טורינו. לבקשתו, נחרת על מצבתו המספר 174517 - מספר האסיר שלו באושוויץ שקועקע שם על זרועו.
