הספר ראה אור בתרגום חדש (2024). חפשו באתר: אם זה אדם
פרימו לוי (1919 – 1987), כימאי יליד טורינו ששרד מן התופת, זיעזע קוראים ומתעניינים ברחבי העולם ביצירות הפורצות את חומות השחור והשכול. בלשונו הפשוטה והפיוטית מאיר לוי שביב של תקווה וחושף את האדם ששמר על צלם אנוש.
הספר מתחיל בלכידתו של לוי בידי האיטלקים הפאשיסטים, ובהעברתו למחנה אושוויץ בפברואר 1944, בקליטתו במחנה, ממשיך בתיאור חוויותיו במחנה עבודת הכפייה שהיה מיועד להקמת בית חרושת לגומי סינתטי, ומסתיים בשחרור המחנה בידי הכוחות הסובייטים. מ־650 היהודים האיטלקים במשלוח שלו, היה לוי אחד מ־20 ששרדו את אושוויץ.
למזלי נשלחתי לאושויץ רק בשנת 1944. באותה עת, החריף המחסור בידיים עובדות, ולכן החליטה ממשלת גרמניה להאריך את תוחלת החיים של השבויים שנידונו להשמדה. היטיבו את תנאי החיים והפסיקו זמנית את ההוצאות להורג שנעשו בשרירות לב.
לפיכך לא יוסיף סִפרי מאומה על מה שכבר ידוע לקוראים ברחבי העולם על מעשי הזוועה שנעשו ועל הנושא, המעורר פלצות: מחנות ההשמדה. הוא לא נכתב כדי להעלות האשמות חדשות. אולי יהיה בכוחו להאיר פינות נסתרות אחדות בנפש האדם כדי להבינן. בבני-אדם רבים ואף בעמים שלמים מצוי על סף ההכרה רגש "שכל זר הוא צר ואויב". על פי רוב אמונה זו חבויה היטב במעמקי הנפש כדלקת זיהומית שלא התפשטה. מדי פעם היא מתגלה במעשים מקריים ולא עקביים ואיננה מקור לחשיבה שיטתית. אולם, כאשר "האני מאמין" הסמוי מעין נהפך למחשבה שיטתית, לעיקרון מרכזי של מערכת היקשים הגיונית, בקצה השרשרת מופיע מחנה הריכוז. הוא תולדה של תפיסת עולם, אשר פותחה עד למסקנתה הסופית בעִקביות מוחלטת. זאת לדעתי כל עוד תפיסה מעין זו קיימת, תוצאותיה מאיימות עלינו. כל בני-אנוש חייבים לראות בהיסטוריה של מחנות הריכוז אות אזהרה לסכנה האורבת באופק.
