לילית ואחרים

לא היה אפשר לאהוב או לשנוא את וָאלֶריוֹ: כה חדל־אישים היה, כה חסר־אונים, עד כי למן הרגע הראשון חרג הקשר אתו מן הקשרים בין אנשים רגילים. בעבר היה נמוך ושמן; נמוך עדיין נשאר, ועל משמניו מן העבר העידו בעצב הקפלים הרפויים בפניו ובגופו. תקופה ארוכה עבדנו יחד, בבוץ הפולני. על כל אחד מאיתנו נגזר למעוד בבוץ העמוק והחלקלק שבמחנה־העבודה, אבל הודות למעט האצילות החייתית שמקננת גם באיש הנואש, השתדלנו לא למעוד, או לכל הפחות להמעיט את התוצאות; שכן אדם שנפל ארצה, שהשתטח, נתון בסכנה, משום שהוא מלבה יצרים אכזריים ומעורר סלידה יותר מאשר רחמים. ואילו ואלריו מעד בלי־הרף, יותר מכל אחד אחר. די היה בדחיפה קלה, ואפילו בפחות מכך; לעתים היה ברור שנתן לעצמו למעוד במתכוון, ברגע שמישהו היה גס כלפיו או כמעט הרים עליו יד: הוא נפל מלוא קומתו הנמוכה לתוך המדמנה, כאילו היא שְׁדֵי אמו, כאילו המצב הזקוף עצמו הוא בשבילו מצב ארעי, כמו אצל אדם המהלך על קביים. הבוץ היה מקלטו, מחסהו המדומה. הוא היה איש־בוץ קטן, צבע הבוץ היה צבעו. והוא ידע זאת; במעט הצלילות שהותירו לו ייסוריו ידע שהוא מגוחך.