על מוזרותן של חיפושיות ועל הפחד מעכבישים, על כתיבת רומן ועל ההיסטוריה של מילים, על מסטיקים שנדבקים למדרכות, על יידיש, על סנאים, על לימודים בגיל מאוחר במקצועות של אחרים - ספרו של פרימו לוי, הכולל מֶמוּארים פיקנטיים ורשימות מפתיעות ופרובוקטיביות, גם על חייו האישיים וחיי משפחתו.
בין קטעים אישיים - אנקדוטות מחייו של לוי כנער, ככימאי, כניצול מאושוויץ וכסופר בעל הד בינלאומי – מתמלא מרחב הספר בהסתכלויות מרתקות בשלל תופעות מעולמנו הפיזי והמנטלי, החל בגרמי השמיים, חרקים, ציפורים ושאר בעלי־חיים, דרך לשון הריחות וההיסטוריה של מילים, וכלה בכאב ובפחד, במשחקי ילדים, ההומור שב"שולחן ערוך" היהודי, הקשר בין שחמטאים למשוררים, ועוד ועוד.
להתקבצות דחוסה, כפי שעושות הכבשים והדבורים בחורף, יש יתרונות: אפשר להתגונן טוב יותר מן הקור או מתקיפוֹת. אבל מי שנמצא בשולי הקבוצה, או אפילו מבודד, נהנה מיתרונות אחרים, הוא יכול לפרוש לפי רצונו, והוא רואה טוב יותר את הנוף. הגורל שלי, בסיוע החלטות שקיבלתי, הציב אותי הרחק מן המתקבצים: כיותר־מדי כימאי, וככימאי זמן רב מדי, לא יכולתי לראות בעצמי איש־רוח אותנטי; וכמי שהנוף - הרבגוני, הטרגי או המשונה - הסיח את דעתו יותר מדי, לא יכולתי לחוש שאני כימאי ברמ"ח איברי. בקיצור, פסעתי לבדי, בדרך מתפתלת, ריחרחתי פה־ושם, וגיבשתי לעצמי השכלה תרבותית לא סדורה, רבת־פערים ויומרנית. כפיצוי מצאתי הנאה ושעשוע בִּצְפייה בעולם תחת אורות לא־רגילים, ואפשר לומר שהפכתי את אמצעי התצפית על ראשו: הבטתי בדברים טכניים בעין של איש־רוח, ובענייני הרוח בעיניים טכניות.
