סוף דבר [מהדורת הנבחרים]

"בגיל ארבעים־ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד־המוות" – כך נפתח סוף דבר, הרומן האחרון של יעקב שבתאי ומיצירות המופת של הספרות העברית לדורותיה. הספר ראה אור לראשונה ב־1984, כמעט שלוש שנים אחרי מות שבתאי, וזכה מאז לעשרים מהדורות. מהדורת 2025, המותקנת מחדש, חונכת את סדרת הנבחרים של הספריה החדשה (יחד עם הקלסיקה זיכרון דברים של שבתאי).

מאיר, מהנדס תל אביבי בן 42, סובל מלחץ דם גבוה. מחלתו, יחד עם מותה המפתיע של אמו, מביאה אותו להכרה פתאומית שנעוריו חלפו לבלי שוב ושמהלך חייו פונה מעתה לעבר הבליה והמוות. הכרה זו משתקת אותו, ומכתיבה לו התנהגות המורכבת מסדרת פולחנים פרטיים, אבסורדיים, שאמורים לשמש מעין הגנה מאגית מן הרעה, אך למעשה רק מקדמים את בואה. בתוך הרצף האובססיבי הזה מתפרק זרם חייו של מאיר.

כותב מנחם פרי: "תוך מעקב צמוד אחר תודעתו מלַווה הספר באמפתיה, אך גם באירוניה, את ניסיונותיו האבסורדיים של מאיר לגונן על עצמו מפני הרעה בעשרות מעשים קטנים קפריזיים ופתאומיים [...] בניגוד לגולדמן־הבן בזיכרון דברים, המרים ידיים ומתאבד כשעולה בו 'תחושה שחייו נמצאים כבר מאחוריו והנה הוא נדחף אל מותו', מאיר מתחכם למצבו ונאבק בו. ככלל, סוף דבר הוא אנטיתזה חריפה לזיכרון דברים".