"מה שיש לך בחיים הוא מה שיש לך בבית ומה שיש לך בחנייה של הבית", מאמין ז'וזף שימל – פרנקופיל שפוטר מעבודתו כמורה מן החוץ בחוג הכושל לתרבות צרפת באוניברסיטה, ההולך ומסתגר בהישג הנדל"ני שלו: דירה במרכז ההמולה התל־אביבית, בלב פקק תנועה נצחי. שם הוא מוגן היטב בין חפציו ושכיות־החמדה שלו, וחי חיים שבהם "המשימה היחידה שהוא מטיל על עצמו כאדם היא לגור, עם כל תחזוקת הבית ותכולת הבית הכוללת גם אותו".
בספרה החדש ביוטופ, מציגה אורלי קסטל-בלום אנטומיה מבריקה של האבסורדים של "הזהות הנדל"נית", תופעה ישראלית מובהקת. שימל, היוצא מדירתו רק לסידורים הכרחיים ולטיולים שמכתיבים לו צרכיו של הכלב דמוי התחש שאימץ, אינו מתרחק מן הסביבה הסמוכה של לונדון מיניסטור, אך סביבה זו מספקת לתצפיותיו הפדנטיות אינספור הומלֶסים ססגוניים, אשר עושר המאפיינים הייחודיים של כל אחד מהם הוא מתענוגות הספר.
עלילת הספר מואצת כששימל מתחיל לצאת מן הבית כדי לבַיית בישראל עולים מצרפת, ובעיקר כשמתאחדות הזהות הפרנקופילית שלו עם זהותו כבעל בית: הוא יורש בית בנורמנדי. עד מהרה פולשת לחייו ומתנחלת בהם דרמה יוצאת־דופן של נְכָלים, ההולכת ומפקיעה ממנו את נכסיו ומותירה אותו כמי שכבר אינו מסוגל להתחבר לעצמו.
שני עצי פיקוס בעלי גזע עבה צמחו זה לתוך זה כבר עשרות שנים, ופלשו גם לתוך הגדר־החיה של הבניין. כשהיו גזומים יצרו קשת מבפנים וזוויות ישרות מבחוץ. עצים מאולפים אלה הם שער הכניסה לשביל הישר המוביל לבניין, והם חוצצים בין דירתי בקומה הראשונה לבין תחנת אוטובוסים, שעוצרים בה יותר מתריסר קווים של "אגד", "דן", "קווים" ו"מטרופולין", הפולטים לרחוב בוקר־בוקר המוני אדם מכל קצוות הכרך והארץ.
יום־יום נכנסים לעיר הגדולה דרך רחוב זה נחילי־אדם באוטובוסים, אופנועים ומכוניות פרטיות. רבים אחרים מגיעים ברגל מתחנת הרכבת השלום, או מגיעים ממנה באוטובוסים. עוד נחילי־אדם נכנסים לעיר רכובים על אופניים – רובם חשמליים – או ניצבים זקופים על קורקינטים – כולם חשמליים. אין לתאר כל זאת אלא במלה אחת: טוקיו.
