ליל הצבועים

"הם מתו, כולם מתו," מלמל אנדור.
אסטריד ליטפה את מצחו, שהיה קר ולח. כמו דג בקלה, היא חשבה, והתביישה על חוסר נדיבותה.
"מי מת, סבא?"
"כולם, כולם."
אנדור שכב על מיטתו הצרה בבקתה הקטנה שהשקיפה על המפרץ האפור ושהייתה ביתו מאז התאלמן. שנים רבות היה ימאי בצי הסוחר הנורווגי, ובעצם נותר איש ים בכל הווייתו. כשמלאו לו שישים וחמש שנה הוא פרש. מעולם לא בחל בעבודה קשה, אבל הגיע הרגע שבו אמר לאינגבורג, אשתו, "די, העצמות כבר זקנות מדי." הם ישבו אז ליד שולחן העץ המרובע במטבח, והיא ליטפה את ידו הקשה, כף יד של מי שעבד כל חייו על סיפונים שטופים במי מלח ובחדרי מכונות נוטפות גריז.
חלפו כמעט שלושים שנים מאז חזר ליבשה, ועשרים ושבע שנים מאז מתה אינגבורג. ביתם בסטָוָונגֶר נראה לו גדול וריק אחרי לכתה, למרות שגדול לא היה אף פעם. הוא רכש בקתת עץ קטנה ומבודדת בלאוִויק, מצפון לבֶּרגֶן, ושם חי מול הים ולפעמים ראה באופק אוניות רחוקות.
אסטריד הייתה נכדתו היחידה.