ספר הפרוזה השני - שציפינו לו כל כך - של מעין איתן, מחברת אהבה המטלטל והמופלא, שתורגם לאנגלית ולספרדית וזכה ב-National Jewish Book Award לספרות עברית מתורגמת לשנת 2022.
סופרת צעירה מנהלת חיי בדידות וחיי אהבה. הספר שכתבה הצליח, אבל עכשיו היא כבר לא כותבת. היא שותה, היא מעשנת, היא מזמינה הרואין במעטפות שמגיעות באופן סדיר. הקשרים שהיא מנהלת קצרים ואקראיים, בלי רגשות מיותרים. לכל החברות שלה יש ילדים. כל מי שהיא מכירה נדמה לה מתַפקד, פעיל בעולם. לא היא. גבר נכנס לחייה. הוא מבוגר ממנה. הוא עקב אחריה ברחוב. היא אומרת שהיא אוהבת אותו.
בווירטואוזיות שהייתה כבר לסימן ההיכר שלה, מעין איתן מוחקת את קו הגבול בין הממשי, הביוגרפי והבדוי, ובין הנורמטיבי למה שמוכרז כמעורער ובזוי.
הגבר צועק צעקה ארוכה כשהוא גומר. הוא מבוגר ממני — יהיה בן חמישים וחמש בקרוב — ואני יודעת כבר שאלווה אותו אל מותו. יודעת יותר מכך: אני יודעת שאלד את בנו או בתו, ואני יודעת שעליי לכתוב להם עליו, עכשיו, כל עוד עיניי אינן טרוטות, איני עסוקה בהאכלות ובהחלפת חיתולים, כלומר כל עוד הזמן מרשה זאת.
*
גברים אחדים נאנחים כשהם גומרים; אחרים פולטים קריאה, ממלמלים מילה זו או אחרת, גבר אחד שהכרתי דווקא נאלם דום בעת שהגיע לשיא. הגבר הזה פוער את פיו וצועק. הצעקה נמשכת זמן רב יותר מזמן השפיכה, והיא אחידה למדי — תו אחד, מונוטוני, שנשלח מפיו אל האוויר.
