סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותמושלך
ברוך יעקבי
ספר הפרוזה הראשון של ברוך יעקבי, בעריכת מעין איתן, הכותבת על הספר:
שנות השמונים, נער המכונה אויצֶר משוטט ברחובות חיפה. איננו יודעים מה שמו האמיתי. הוא נעדר הרבה מבית הספר, ממעט לבקר בבית הוריו. במקום זה, הוא מוצא את עצמו נמשך שוב ושוב לבית התעשייה, מבנה גדול ונטוש על התפר שבין הוואדי לעיר. שם, בין מנודים אחרים, "מושלכים" כמוהו שלא מצאו את מקומם בחברה, הוא מחפש אהבה — ולא פחות מכך, מגע.
בשפה ישירה ופיקחת מתאר ברוך יעקבי ברומן הביכורים המהפנט שלו נער שמבקש למצוא את המילים הנכונות לספר לעצמו את סיפור חייו. דרך סיפור התאהבותו ברומן, מכור לסמים מלא כריזמה ומסתורי, שיוזם תהלוכה קרנבלית ברחבי העיר, יעקבי פורש בפנינו סיפור התבגרות נוגע ללב ומקורי לגמרי, שאינו חושש לרגע להפנות את מבטו לפינות האפלות ביותר של הנפש והגוף האנושיים, לתשוקות ולפחדים הכמוסים ביותר שלנו.
דימוי הכריכה: אורלי מיברג
מתוך מושלך
"מה אתה חושב שאתה עושה?" הוא שאל בלי להסתכל לעברי, בזמן שכרך את רצועת הגומי סביב זרועו ותופף עליה באצבעותיו בחיפוש אחר וריד. "מישהו מכיר אותך בכלל?"
משלא קיבל מענה, סינן, "לא זוכר שהזמנתי אותך לשבת אתנו."
הכלבה, שחורה עם כתמים חומים, ראשה מונח על רגליה הקדמיות, זקפה את אוזניה ופיהקה.
"אבל," הוסיף והשתתק, השתהה, מתח את קצוות הרצועה והידק שוב, "יש לך מזל."
זרועות שריריות, מצולקות. הן בלטו ביחס לגוף הצנום. ורידים כהים חרצו בהן סימנים, כמו עקבות של נמלים. לבוש ג'ינס קצר קרוע וגופייה שחורה. הפטמות הזדקרו בעדה, הן נראו לי כמו גביעי גלידה. רציתי ללקק אותן.
"מזל?"
"אתה מוצא חן בעיניי."
הוא סובב את ראשו, שם בפיו את המזרק והושיט אליי כף יד לא גדולה.