סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותממותה
אווה בלתזר
"ביום שהתכוונתי להיכנס בו להיריון מלאו לי עשרים וארבע וערכתי מסיבת יום הולדת, שלמעשה הייתה מסיבת התעברות במסווה" – כך נפתח ממותה, שבמרכזו אישה צעירה שהתפכחה מאשליות רומנטיות ומשתוקקת להרות, מאת הסופרת הקטלאנית אווה בלתזר, שהכרנו ולמדנו לאהוב בבולדר, ספרה הראשון שתורגם לעברית.
גיבורת הספר נחושה לפשט את חייה ולהתחבר למהות הבסיסית של הקיום. היא מפתה גברים אקראיים, עוברת מהעיר לבית חווה מרוחק, מתיידדת עם רועה צאן, מטפלת בטלאים, נלחמת בחתולים, ממלצרת במסעדה, מנקה בתים ומתנסה בעבודות מין. היא עושה הכול כדי לחיות חיים חשופים וקרובים לטבע.
"אווה בלתזר מטפלת ברגשות כמו בחומר רדיואקטיבי – משהו שהורג אותנו ומאיר אותנו בעת ובעונה אחת", נכתב בביקורת על מחברת ממותה, הבונה בו מתח הולך וגובר, ששיאו במעשה מטלטל ובלתי צפוי.
מתוך ממותה
ביום שהתכוונתי להיכנס בו להיריון מלאו לי עשרים וארבע וערכתי מסיבת יום הולדת, שלמעשה הייתה מסיבת התעברות במסווה. כמה משותפיי לדירה סייעו לי בכך. הם התקשרו לחברים ומכרים. לחברים נאמר שהם יכולים להביא את המכרים שלהם. נזקקתי לאנשים, כמה שיותר אנשים. לקבץ המון, קן נמלים שמחוות אפּיות מתרחשות בו באין רואה. רציתי להיות אם יחידנית, שלא יהיה שום אב שיתבע את חלקו. היה אפריל, והאביב פרץ מבעד לחלונות הגדולים בשאיפה אדירה של חיים שהיו עד עכשיו בהשהיה. האור השופע ההוא גרם לי להרגיש פורייה, בלעתי אותו כמו תרופה, האמנתי בו, בתפקידו המכין, שהפך את הרחם שלי לקַפֵּלה. בשעות אחר הצהריים הייתי נשכבת על ספּת המיטה שבחדרי, נשענת על הזגוגיות שפנו לגן החיות ומתמסרת לאור ההוא שהפך את עורי לזהב, את שערות זרועי לשיבולים טהורות ואת רגליי לחומר נמס, רפוי. הייתי מאוננת באור השמש ומשתוקקת לילד. הייתי נרדמת לקול שיר הערש של צרחות הציפורים הכלואות, ומתעוררת לקראת ערב, כששקט חלקלק היה מכין את המורָד שממנו היה מתגלגל כעבור זמן קצר, בשאגות עתיקות ורועמות, צער האריות.