בניו יורק של שנות השמונים לא היה אפשר להפריד בין חנה לאוסי, שתי שחקניות צעירות ומבטיחות שקראו לעצמן "היורדות". השנים חלפו, הקשר ניתק, השתיים שקעו בעולמותיהן הנפרדים. רק גיבורת הספר, הבת של חנה, עדיין עסוקה בגורל החברוּת ההיא. כשהיא מהלכת ברחובות ניו יורק, היורדות נוכחות בחייה, באימהוּת שלה, בדברים שמהם ואליהם היא בורחת.
14 שנים לאחר שראה אור ספרה האחרון, חוזרת דאה הדר בספרה השלישי, היורדות - סיפור על אם ובת וקשריהן הסבוכים, על ישראליות בניו יורק, על נשים התועות בחיפוש אחר אהבה ומשמעות, אבל גם אחרי אחר צהריים סביר אחד.
אולי שום דבר לא באמת החזיק אותנו ביחד, חוץ מהרצון לברוח מהארץ ואז הגעגוע לארץ, כל היחס החולני הזה לארץ, הלאב־הֵייט הזה שאוכל אותך. כמו אויב משותף או אהבה נכזבת משותפת, כמו פצע פצוע משותף. סליחה, התכוונתי פצע פתוח, לא פצע פצוע. פצע פצוע זה טיפשי. אני לא יודעת איך לקרוא לדבר הזה, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק אנשים ביחד לאורך זמן.
