יואל הופמן (2023-1937) היה סופר, משורר, מתרגם וחוקר תרבות יפן.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם/ן על יואל הופמן:
הופמן נולד בטרנסילבניה, בעיר ברשוב שברומניה, למשפחה יהודית דוברת גרמנית, שספגה תרבות אוסטרו־הונגרית. הוא עלה לישראל בגיל שנה עם משפחתו.
כשהיה בן שלוש התייתם מאמו. הוא גדל זמן מה אצל מטפלת שנהפכה לאמו החורגת ואחר כך התחנך בפנימייה. בהמשך למד בתיכון חדש בתל אביב, ושירת בחיל הים.
בצעירותו נסע הופמן ליפן, בה שהה במשך שנתיים במנזר זן ולמד ספרות ופילוסופיה יפנית וסינית.
הוא סיים תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת תל אביב, בפילוסופיה של הדת ובודהיזם. על מנת לסיים את עבודת הדוקטורט, הוא שב ליפן והשתלם באוניברסיטת קיוטו מ-1974.
עבודת הדוקטורט, בהדרכת פרופ' בן-עמי שרפשטיין, עסקה בניתוח ההבדלים שבתפישת ה"אני" במערב ובמזרח, ונושאת את השם The idea of the ’real’ – East and West: a comparison of central concepts in Theravada Buddhism and the philosophy of David Hume.
הופמן היה פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית וספרות השוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. תמר מור סלע, שלמדה אצלו, סיפרה: "הוא היה מרצה שלא מן המניין, לא במובן האקדמי, כי היה לו תקן, אלא במובן הרוחני. לעבודות הגמר הוא לא נתן הנחיות. הוא סיפר שפעם תלמידה הגישה לו פרח בתור עבודת גמר — וקיבלה את הציון 100".
לצד כתיבתו, מחקריו ופועלו האקדמי, נחשב הופמן לאחד המתרגמים הטובים ביותר של שירת הייקו לעברית.
ספרו הראשון, ספר יוסף, התפרסם בשנת 1988. מאז פרסם תשעה ספרי פרוזה, ספר ילדים אחד וספר סיפורים.
פרופ' יגאל שוורץ, שקרא את הנובלה קצכן המופיעה בספר יוסף שרק פורסמה ב-1986 בכתב העת אגרא 2, סיפר: "קראתי שורה אחת, צילצלתי אל הופמן ואמרתי לו: 'כל דבר שתכתוב בחיים — אני אוציא לך'".
הופמן כתב בסגנון כתיבה ייחודי ויוצא דופן, המושפע גם מבודהיזם ומהגות יפנית, וזכה בביקורת לתארים שונים, בהם "האנרכיסט הגדול של הספרות העברית" ו"הזר הגדול של הספרות העברית".
"העולם של הופמן בבת אחת הרמטי ואינסופי, פרטי וקפריזי, וחי בו אדם אחד המתפצל לכל אדם", כתב עליו הסופר אייל מגד. "אי ההיגיון החד כתער שלו הוא הופמניזם טהור: גלותי ולוקאלי, פרובינציאלי ואוניברסלי, ובעצם, עברי לגמרי".
"יש בכתיבה של הופמן הקשרים מתרבות מזרח אסיה ועולם הזן, אבל יש בה גם אספקט חברתי עמוק של הוויית יוצאי אירופה בישראל של שנות ה־30 וה־40. השואה היא חוויית יסוד בכתיבה שלו, הנושא הזה של אובדן ויתמות. זה יצר ספרות מלנכולית שתמיד פורצת אל מחוז החסד", אמר פרופ' יגאל שוורץ, שערך כמה מספריו של הופמן.
במאמר שפרסם בכתב העת מידה בשנת 2017 טען פרופ' שוורץ כי "מכתביו של הופמן עולה שעם התרחשותם של מאורעות השואה קץ הקץ על עולם התרבות המערבית, ובמיוחד על הישגיו של המוסר האירופי 'האוניברסלי' והפילוסופיה הרציונאליסטית. מאורעות השואה נתפסים בכתבי הופמן [...] כאיבוד עצמי לדעת של העולם התרבותי המערבי, ואת מקומו תפסה הברבריות, במופע הטבטוני המחודש, הנאצי-הפגאני".
שוורץ מזכיר במאמר את דברי הברכה ששלח הופמן לגוף שארגן את אירועי התרבות לכבוד אירופה: The Jews too/ Greet the Union of Europe/ In their ancient Yiddish/ From below.
בני ציפר כתב בהארץ על שנאתו של הופמן לגרמנים ולגרמניה. "הזכרתי לו שאף על פי כן הוא נסע בשעתו לברלין במשלחת סופרים", כתב ציפר, ולכך השיב הופמן: "ביקשו ממני משפט מיצירותיי כדי לעשות ממנו כרזה שתודבק על האוטובוסים. המשפט שבחרתי היה: 'ברלין, החזירי לי את אבא שלי'".
הופמן זכה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש לוי אשכול, פרס ניומן ופרס ביאליק. בנימוקי הפרס ע"ש לוי אשכול נכתב כי "ביכולתו הלשונית המופלאה הוא יוצר עולמות הזויים, המשקפים את מציאות חיינו כאילו ניתחוה לקטעים קטעים על שולחן הניתוחים של כוח תיאורו".
הופמן סירב בקביעות להתראיין ולהצטלם, ושמר על פרטיותו בקנאות.
הוא נישא לוורדה, נולדו להם שלושה ילדים והם חיו שנים רבות בצפת. בהמשך נישא בשנית לנורית, עבר לחיות במעלות וכעבור כמה שנים שב לצפת.
