דיוקן עצמי של אימי

"כתבתי את הספר הזה במשך שמונה שנים, אולי יותר. לסירוגין, לפרקים, לפעמים בכלל לא. גנזתי אותו פעמיים. כתבתי אותו לאמי וכתבתי אותו למי שהייתה וכתבתי אותו למי שהכיר אותה ובעיקר למי שלא. ניסיתי לכתוב את הדיוקן שלה והוא התמסמס אל פניי שלי ונמזג אל פני הנערה שנקראה על שמה" – כתבה המשוררת והסופרת, זוכת פרס עגנון, יערה שחורי, עם צאתו לאור של ספר הפרוזה החמישי והאישי ביותר שלה.

מגב הספר:
נערה נשלחת מתל אביב של שנות השישים אל הדוד בארגנטינה, להתחיל בחיים חדשים. בעודה במטוס, הדוד לוקה בליבו ומת. בבת אחת היא הופכת לאורחת לא רצויה, ונדרשת - לא בפעם האחרונה - להמציא את עצמה מחדש. לאחר מותה, בתה הסופרת מחליטה לכתוב את הגרסה שלה לסיפורה של אימהּ: אישה כריזמטית, מבריקה ושבורה מהיסוד [...] מתצלומים שדהו, מודעות בעיתון וארכיב פנימי, המחברת מותחת קווים אל הבית המחניק בתל אביב, ורשה שלפני המלחמה, בואנוס איירס, קומונה ליד מילאנו, ולבסוף קיבוץ. בין סודות מושתקים ופקעת של אשמה, היא מחפשת את הסיפור שהאם ניסתה לספר אך לא היה מי שיקשיב.

כתבה נטעלי גבירץ, עורכת הממואר דיוקן עצמי של אימי: "האם אישה מתה יכולה לצייר דיוקן עצמי? לפעמים כן. במקרה שלפנינו - כן. בעזרתה של בתה. היתמות היא מכחול כבד. קשה לשלוט בו. ואולי כדאי לציין שהבת המדוברת איננה ציירת, אלא סופרת".