השתיקה של אימא

לפני השינה קראתי במיטה, ואם התאחרה השעה עלתה מחדרם של ההורים הקריאה של אימא, ״מיכלי, תכבי את האור!״ למקרים אלו הייתי מצוידת בפנס, ולאורו, באוויר הדחוס שמתחת לשמיכה, המשכתי לקרוא.
הקריאה הייתה הדרך שלי להימלט ממועקת הבת היחידה בדירה בקומה השלישית בתל אביב אל ״שָׁם״ שבו, ורק בו (הייתי משוכנעת), מתקיימת המציאות המפעימה — הרי כאן שום דבר לא קורה. קראתי בראש הסולם ליד תעלת הבוידם (כתחליף מאובק לעליות הגג שבספרים) או השתרבבתי החוצה בין מוטות הברזל של מעקה המרפסת.
לילה אחד קראתי בלב הולם מתחת לשמיכה את סיפורו של אדגר אלן פו ״נפילת בית אשר״. בסופו נמלט המספר מהטירה המתמוטטת, שמתה־חיה קבורה במרתפיה, וכשהוא מסובב את ראשו הוא רואה את הטירה נבקעת, ומבין שבריה מגיח הירח המלא.
הנחתי את הספר, אבל דפיקות הלב לא שככו. עכשיו שמעתי קול מקונן. קרוב מאוד. מה זה!?
מישהו מת אצל השכנים והם מקוננים?
חציתי יחפה את הדירה הדוממת למרפסת האחורית. בבניין שממול לא דלק שום אור, והדשא הגדול היה ריק. גם הקול הנורא לא נשמע עוד.
חזרתי נסערת לחדרי. מה זה היה? הסקתי (כנראה בהשפעת הסוריאליזם) שהקריאה חוללה בי הזיות, וסיפרתי זאת בגאווה.