ריטריטים

המבט שלי צד אישה פרושה על פוף ענק השעון על קיר. כל אחת מזרועותיה מעולפת על ערמת כריות. אני מתמקדת במבטי ושואלת את עצמי, האם אני רואה נכוחה או שמא מדמיינת חיזיון סוריאליסטי? שוב סוקרת אותה, מגדירה לעצמי שאני עדה לסטארט־אפ מבריק: אישה מבוגרת שמעזה לעקוף את אחד האתגרים הגדולים של זמן המדיטציה, הלא הוא הישיבה הזקופה־הדוקה־נוקשה במשך שעות על הרצפה. ברור לי כי בסוף המפגש אברר מה הסיפור שלה. היא תסמן לי כי גבה החולה אינו יכול לשאת את המאמץ. אין לי אומץ לנקוט בצעד אמיץ כמותה, אז אני מעבירה כיסא עץ ליד הבמה ומרפדת אותו בשלוש כריות, בתקווה שירככו את הקיום הבלתי נסבל של ישיבות המדיטציה הארוכות.