המשקיפות

ספרה האחרון של הסופרת והמחזאית עדנה מזי"א, שבמרכזו חקירת פרשת רצח של כוכב תיאטרון ותיאור יחסיה של סבתא יוצאת דופן עם בנה ונכדתה. המשקיפות ראה אור שנתיים וחצי לאחר מות המחברת, בעזרת הסופרת והעורכת מעין רוגל שהביאה לדפוס את כתב היד.

כתב יונתן שגיב, עורך הספר:
המשקיפות הוא מאותם ספרים נדירים שמצליחים להיות גם משעשעים, גם מותחים, גם אינטליגנטיים וגם מלאי שיק. השילוב הזה נוצר בזכות הקול המובחן שמאפיין את יצירתה של מזי״א כמכלול: קול חריף וצלול שהפעם מגיע מדמות של "סבתא" שכמותה מעולם לא ראיתם: פרופסור רות לפידות, ראשת המכון לרפואה משפטית בעברה, מנתחת גופות במקצועה ומכורה להצצה במשקפת על חיי שכניה בזמן הפנסיה שלה. ואמנם פרופסור לפידות היא אישה שפוחדת מיצירת קשר רגשי יותר מצפייה במעשה רצח, אבל מה לעשות שתחביב הפנסיה שלה הולך להוביל אותה ואת נכדתה לפרשייה מסתורית שתגרום לה לעשות בדיוק את שני דברים אלו: לפתור תעלומת רצח ולהתחבר מחדש למשפחתה המנוכרת [...] אני מאוד מתרגש שמעתה גם אתם תוכלו להכיר את עבודתה האחרונה של מזי״א ולהתוודע לפרופסור רות לפידות הנהדרת על קוצר רוחה הדוקרני, על ליבה הגדול שאותו היא מסתירה מכל מי שמעז לחשוד בקיומו, ועל שלל משפטיה הנחרצים, העוקצניים ומלאי הכנות, או כפי שהיא אומרת לנכדתה המסתגרת, יהלי, בטון של הזדהות וביקורת כאחד: "לי אין חרדה חברתית. אני פשוט לא אוהבת בני אדם".

כתבה מעין רוגל על תהליך העבודה:
עדנה מזי"א עבדה על המשקיפות במשך שנים, וכשהלכה לעולמה נשארו אחריה הטיוטות שלו, ההערות עליהן, שלה, של צרויה שלו והלית ישורון, חברותיה. ואת כל אלה קיבלתי לידי מאלישבע מזי"א, בתה ומנהלת העיזבון הספרותי, כשקיבלתי ממנה את המשימה המרגשת – להשלים את הספר ולאפשר את היציאה שלו לאור. סוג של עבודת רסטורציה. כתב היד דרש את המהלך האחרון של השכתוב – לסדר את המהלך העלילתי, לסדר את הרצף של התעלומה, להשלים חלקים חסרים, לשכתב או להוסיף פרקים ופסקאות, אבל הכל מתוך נאמנות מוחלטת לעדנה, לרות, לספר, להערות, לשפה שלה. [...] במשך שנה עבדתי צמוד עם עדנה. לא הכרתי אותה בחייה, ואיכשהו דרך הספר, דרך הדקויות שלו, השפה, הבחירות, הטון, למדתי להכיר אותה. ועם ההיכרות גם להעריץ.