"כמה שנים מחיי, מהקריאה שלי ומהכתיבה שלי, הוקדשו מבלי דעת לסירוב לקול שבו אמרו לי שאני נדרש לדבר, לשפה שהייתי אמור להשתמש בה, לאיך שגבר אמור להיות, לציווי העריץ של הגוף שאותו תיווכו לי כיסוד הכול, לחוקים של הטבע והמין שאמרו לי כי נחקקו בנצח עצמו", כותב הסופר יונתן שגיב, שאנחנו מכירות ואוהבות מסדרת הבלש המצחיקה עד דמעות בכיכובו של הבלש החד-פעמי עודד חפר, בממואר חשוף ואינטימי, מרתק וחכם, על האופן שבו הקול שלנו מבטא את הזהות שלנו, על הפחד והצורך להשמיע קול, על מחיר השתיקה.
נקודת הפתיחה של יש אנשים שמדברים ככה היא היום שבו, בחצר בית הוריו, שגיב מאבד את קולו. בעזרת רופאה יוצאת דופן הוא יוצא להתחקות אחר עקבות קולו, המתגלה כקופסה שחורה של מחיקות, צלקות והשתקות. "הקול הוא בגוף, אבל הקול הוא גם מטאפורה... האין הוא רושם את כל תולדותינו, מצטלק בכל מה שחווינו, מהדהד את החיים של כל אחת ואחד בכל מלאותם?", שואל שגיב.
לדממה, מתברר, הורים רבים: התמודדות עם זהות מינית, מסע חניכה לגבריות שלעולם אינה אפשרית, חיים חצויים בין בריטניה לישראל, מוות פתאומי במשפחה שמטיל את צילו ממרחק השנים. בהדרגה מגלה שגיב את הדרכים שבהן גזר על עצמו שתיקה ומנסה להשיב את קולו מבעד להיסטוריה המכאיבה של היאלמו.
לפני שלוש שנים הקול שלי אבד. זה היה מוקדם בבוקר, במחסן הלבן בחצר של הוריי, שאותו הפכו לחדר מגורים קטן. הצד של רביד במיטה היה כבר ריק. הוא ישב על הספה הקטנה שעמדה סמוך למיטה, שערו סתור, עיניו הכחולות מביטות על העצים הדקים שמסגרו את החלון המרובע. כחכחתי בגרון והזדקפתי במיטה. רציתי לומר לו בוקר טוב ולשאול איך הוא ישן. רציתי לומר כמה מוזר להתעורר בבית שבו גדלתי בתוך חדר שמעולם לא היה קיים. רציתי לומר פאק, עוד מעט אנחנו חוזרים ללונדון ועכשיו צריך שוב להיפרד מכולם. רציתי לומר הרבה דברים אבל שום קול לא יצא. לא יכולתי ללחוש. לא יכולתי להשמיע הברה.
