הצעקה האחרונה

"שם?" השומר בכניסה בולם אותי בגוף חסון ובפנים חתומות.

"עודד חפר," אני עונה. השומר מהנהן. אני רוטט. ניגון הבריטון המחוספס. הכתפיים הרחבות. הפראות הוויראלית שמרוסנת בקושי על ידי חליפה שחורה. גוש בשר מבוהם, שמעיד על נצר לשושלת של לוחמים סלאביים מלאי און שמרכיבים על סוסיהם האדירים בתולות דדניות ומלאות צחוק. "ומה השם שלך, אם מותר לשאול?" אני שומע את הקול שלי מפטפט ללא שליטה. "סטס." עיניו של השומר סורקות את רשימת השמות בקלסר שנראה כצעצוע בכפות ידיו הגדולות. "סטס," אני סופקת ידיים כנדבנית שזכתה לפגוש אחד ממושאי תרומתה בנשף הצדקה שארגנה. "איזה שם מקסים. ומאיפה אתה בעולם, סטס?" "מנתניה." "כמובן, סטס, כמובן," אני מצחקקת בפלרטטנות אלגנטית. "אבל התכוונתי במקור." "מנתניה".     ***   "את, גברת, אולי חושבת שתפסת את אלוהים בביצים, את, עם כל הבניין היפה הזה והבגדים הנחמדים ולשחק אותה גברית עם הזיפים, ובטח רק אכלת גרנולה בבית קפה ואמרת סליחה יפה ותודה יפה, ואפשר בבקשה אדוני עוד קצת זכויות בצלחת שלי בתוספת תעודת נישואים ושירות צבאי ותיתן לי בבקשה גם תינוק בצד, וכל החרא הבורגני הסטרייטי העלוב שסוסייטיות כמוך, שרק חולמות להיות כמו כולן, דוחפות לעצמן כל היום לתחת".