הצעקה האחרונה הוא הספר השלישי בסדרת הבלש המצחיקה עד דמעות של יונתן שגיב, שבה מככב הבלש החד-פעמי עודד חפר, המכונה "החופרת" - דמות המחליפה סגנונות בווירטואוזיות חוצת מגדרים, ומתפרצת למערבולת הזהויות המעמדיות, האתניות והלאומיות של הישראליוּת.
בצעקה האחרונה מפנה שגיב זרקור לאוכלוסיה הטרנסית, שנעדרת מהספרות העברית, וגם מפתח את דמות הבלש הייחודי שלו, המתחקה הפעם גם אחר עקבותיו שלו. בתהליך מסעיר של התבגרות מאוחרת, הוא פוגש את אהוביו כפי שלא פגש מעולם, ומתקרב לפענוח התעלומה הגדולה של זהותו וחייו.
העלילה נפתחת בפנייה של היחצן של המדינה לחפר, לחקור מה גרם לכוכבת נוער בת 15 לשקוע בדיכאון הרסני. החקירה, שמניעה את חפר בין הווילות של סביון לסמטאות דרום תל אביב, בעקבות סדרת היעלמויות בערי גוש דן, תאלץ את "החופרת" לבחור בין בגידה בעצמו להתאבדות מקצועית. בחקירה, שתביא לשיא את יכולות הזיקית הווירטואוזיות שלו, נפגש חפר עם מעמדות המנהלים את חייהם כמסיבה נוצצת, וחושף דיוקן של חברה מקוטבת ומשפחה במשבר.
"שם?" השומר בכניסה בולם אותי בגוף חסון ובפנים חתומות.
"עודד חפר," אני עונה. השומר מהנהן. אני רוטט. ניגון הבריטון המחוספס. הכתפיים הרחבות. הפראות הוויראלית שמרוסנת בקושי על ידי חליפה שחורה. גוש בשר מבוהם, שמעיד על נצר לשושלת של לוחמים סלאביים מלאי און שמרכיבים על סוסיהם האדירים בתולות דדניות ומלאות צחוק. "ומה השם שלך, אם מותר לשאול?" אני שומע את הקול שלי מפטפט ללא שליטה. "סטס." עיניו של השומר סורקות את רשימת השמות בקלסר שנראה כצעצוע בכפות ידיו הגדולות. "סטס," אני סופקת ידיים כנדבנית שזכתה לפגוש אחד ממושאי תרומתה בנשף הצדקה שארגנה. "איזה שם מקסים. ומאיפה אתה בעולם, סטס?" "מנתניה." "כמובן, סטס, כמובן," אני מצחקקת בפלרטטנות אלגנטית. "אבל התכוונתי במקור." "מנתניה". *** "את, גברת, אולי חושבת שתפסת את אלוהים בביצים, את, עם כל הבניין היפה הזה והבגדים הנחמדים ולשחק אותה גברית עם הזיפים, ובטח רק אכלת גרנולה בבית קפה ואמרת סליחה יפה ותודה יפה, ואפשר בבקשה אדוני עוד קצת זכויות בצלחת שלי בתוספת תעודת נישואים ושירות צבאי ותיתן לי בבקשה גם תינוק בצד, וכל החרא הבורגני הסטרייטי העלוב שסוסייטיות כמוך, שרק חולמות להיות כמו כולן, דוחפות לעצמן כל היום לתחת".
