"כמה שנים מחיי, מהקריאה שלי ומהכתיבה שלי, הוקדשו מבלי דעת לסירוב לקול שבו אמרו לי שאני נדרש לדבר, לשפה שהייתי אמור להשתמש בה, לאיך שגבר אמור להיות, לציווי העריץ של הגוף שאותו תיווכו לי כיסוד הכול, לחוקים של הטבע והמין שאמרו לי כי נחקקו בנצח עצמו", כותב יונתן שגיב ביש אנשים שמדברים ככה - ממואר חשוף ואינטימי, מרתק וחכם, שבו הוא מספר על הרגע שבו איבד את קולו, מגלה את הדרכים שבהן גזר על עצמו שתיקה, ועוסק באופן שבו הקול שלנו מבטא את הזהות שלנו, בפחד ובצורך להשמיע קול, במחיר השתיקה.
עם פרסום הספר, ביקשנו מיונתן להמליץ על ספרים תחת הכותרת קול-שתיקה-זהות, וקיבלנו רשימה נהדרת של המלצות:
די כבר עם השקרים שלך, פיליפ בסון: ברומן האוטוביוגרפי הקצר שלו, בסון טווה סיפור שובר לב על אהבת נעורים ויציאה מהארון בצרפת השמרנית של שנות השמונים, המתפקד באותה עת גם כמסה על היחסים המורכבים בין זיכרון, בדיה, כתיבה וביטוי עצמי. ספר יפהפה, חכם ורגיש שנחרט על התודעה, ובעיקר על הלב.
הר הטועים, יהודית הנדל: אף אחד לא כותב שתיקה כמו יהודית הנדל, ואין שתיקה (אישית, חברתית, פוליטית) יותר מהדהדת, יותר איומה מאשר הדממה ב"הר הטועים" שמספר על העלייה של הורים שכולים לקברי ילדיהם יום לפני עצרת האבל הרשמית לחללי מלחמת יום הכיפורים. ״האם מישהו יודע למה פרצה המלחמה?״ שואלת אמירה, אחת האימהות השכולות את העומדים בין הקברים, ״אבל אף איש לא ענה.״
בין העולם לביני, טא-נהסי קואטס: בספר יוצא דופן, שנקרא הן כקול זעקה והן כקריאת השכמה, טא-נהאסי קואטס כותב מכתב לבנו בן ה-15 שמכין אותו לקראת התבגרותו כגבר שחור בארצות הברית. מדובר בניתוח מלא תנופה של החברה האמריקאית כמדינה המבוססת על החטא הקדמון של העבדות אך גם בווידוי אישי, מלא פחד, תקווה ופסימיות מאב לבן שיגדל בעולם שמתייחס לחייו ולמותו באדישות שהינה אלימה באותה מידה שהיא אגבית.
היה היתה, יעל נאמן: בתוך ספר שנע בין ביוגרפיה על אישה בשם פזית שניסתה למחוק כל זכר לעצמה לפני מותה לבין ממואר על המחברת שמתחקה אחריה, נאמן מזמנת תזמורת של עדים המדובבים את ההיעדרות, המחיקה והשתיקה שפזית ניסתה להחיל על קיומה. האם זה אתי לכתוב את מי שלא רצתה להיכתב? להשמיע את הקול דווקא של מי שרצתה לשתוק? אלו רק חלק מהשאלות המרתקות שנאמן עצמה מעלה בספרה המצמית, שדרך דיוקנה של אישה אחת משרטט גם דור שלם.
גברים, וורוויק קולינס: אד מרפי, מהגר ג'מייקאני, מגלה כי יש גברים שעושים "מעשים מגונים" המגעילים אותו בתאי השירותים בלונדון שאותם הוא מנקה למחייתו. אך למרבה האירוניה, כשהוא ועמיתיו נדרשים על ידי ההנהלה לגרש את סוטים אלה מהמרחב, הם מבינים שמקור פרנסתם עומד בסכנה. לפתע אין מי שישלם את דמי הכניסה. דרך הקשרים כלכליים מפתיעים וסודות משפחתיים כואבים, קולינס כותב כאן סיפור על החשיבות של דיאלוג, והיכולת להבין את עצמך ואת האחר באור חדש.
תהילה (בתוך עד הנה), ש"י עגנון: על הצדקת תהילה שחיה את חייה תחת המחשבה כי "אם היא מבזבזת את דבריה בילדותה, מה ישתייר לה בזקנתה" כולנו קראנו בתיכון. אך כדאי לחזור אל האגדה הירושלמית הזו של עגנון עם מעט מהאירוניה הידועה שלו עצמו כדי להבין אם הסיבה שתהילה מחשבת בקפדנות את מספר מילותיה (ומצוותיה) נובעת מדבקות דתית מעוררת השראה או שמא מתוך אמונה תועלתנית המבוססת על כלכלה פשטנית ואף מסוכנת של חטא ועונש. הבונוס: "תהילה" כלול בקובץ "עד הנה" שמכיל כמה מיצירותיו הכי יפות של עגנון כדוגמת "שבועת אמונים", "פרנהיים" והנובלה "עד הנה" בכבודה ובעצמה.
איך להיות ושאלות אחרות, ארנה קזין: ספר המסות של ארנה קזין עוסק במגוון נושאים עשיר, החל משאלות על נשימה, מיניות ויופי וכלה בדיון בספרות, אבל והיפרדות. הכתיבה הכנה והרפלקסיבית של קזין תמיד נטועה הן במסורת עשירה של כתיבה וכותבות אחרות והן בהאזנה קשובה לגוף, לרגש ולחוויה האישית של ההתבוננות בעולם. דרך מסותיה מעוררות הרגש והמחשבה, קזין מעודדת אותנו לעשות זאת גם: להתבונן, לחקור ולשאול על העולם, ועל עצמנו גם. זה ספר נפלא.
מטמורפוזות, אובידיוס: כבר לפני כאלפיים שנה, המשורר הרומי אובידיוס תיאר את היחסים המורכבים בין קול, שתיקה וזהות באפוס השירי האדיר שלו. "מטמורפוזות", השוזר מיתוסים יוונים ורומיים המתארים את מהלך העולם והאנושות כשרשרת בלתי נפסקת של גלגולי צורה, מראה כיצד הדיבור המחבר בינינו יכול גם להפוך לרטוריקה של כוח ודיכוי ואיך השתיקה הנחווית לעתים כניתוק וניכור עלולה להחזיק בתוכה את הפוטנציאל לאינטימיות וחיבור.
