יום לפני עצרת האבל הרשמית לחללי מלחמת יום הכיפורים, מספרת הר הטועים נוסעת לבית הקברות הצבאי בקריית שאול עם זוג חברים ועם חבר נוסף, שאשתו, אמירה, כבר אינה מסוגלת לנסוע. במשך 16 שנים הם נוסעים לשם לטפל בגינות, "שש-עשרה שנה אנחנו מביאים פרחים נמוכים".
ההווה של הספר הוא שעות אחדות של בוקר בבית הקברות הצבאי, שמתחיל כ"יום נעים במיוחד" ובמהלכו הכל מתעוות ומסתחרר. דווקא השקט, החולין והגינון הם שמטלטלים את הספר ומטעינים אותו מתח רגשי רב.
זהו ספר על אופן קיומם של הנשארים שנים רבות לאחר האובדן, והוא בונה קוסמוס שלם שדמויותיו חיות כמו מחוץ לזמן, או בזמן מעגלי של חילופי העונות. האחר הנעדר הוא כאן ממשות חיה בתוך העצמי, הוא קובע את חוט השדרה הקיומי של מי שנותר אחריו, את זהותו, את קו השבר שלו וגם את כוחו האחר.
היה חורף קשה החורף שאחר כך, ותקופות ארוכות של יובש עם ימי שמש רבים, ואנשים התלוננו על עצירת גשמים, אבל אמירה דיברה על מבול ועל שטפונות, שטפונות של מחשבות שמכסות אותה ומוציאות אותה מדעתה. ואמרו לה לנוח - והיא אמרה: איך לנוח? ואמרו לה שצריך לקבל את הדין, והיא אמרה: איזה דין? ואמרו לה שצריך לחזור לחיים, והיא אמרה: לאן? לחזור לאן? ואז מישהו אמר שהיא צריכה להיות גאה, ועל זה היא אפילו לא ענתה.
***
כשיצאתי, ראיתי את הגנן מסדר את כלי העבודה שלו ליד הסככה, מניח בשורה את המעדרים, האתים, ראשי הברזים הרזרביים וערימה של שתילים חדשים.
