אסף שור

אסף שוּר (נולד ב־1976) הוא סופר, מתרגם, עורך ומבקר ספרות ישראלי. פרסם עד 2023 שבעה ספרים.

כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם/ן על אסף שוּר:

אייזק אסימוב, לואיזה מיי אלקוט, סימון דה בובואר, לודוויג ויטגנשטיין ולויד אלכסנדר- זאת נבחרת היוצרים/ות שציין אסף שוּר בתשובה לשאלת עיתון הארץ עם איזה סופר או סופרת היה יוצא לבלות ערב בבית קפה.

שוּר נשוי למורן, והשניים מתגוררים במושב בשפלה עם הכלבה לילו ולא מעט חתולות. הם מטפלים בביתם בכלבים קשישים, חלקם סיעודיים, נוסף ללילו. על ההתגנבות של כלבים גם לספריו, אמר שוּר לורד לי בראיון עיתונאי כבר בשנת 2009: "אני אוהב כלבים, למדתי טיפול התנהגותי בכלבים, יש לי כלבים ויש לי גם הרבה מה ללמוד מהם. מהשמחה שלהם, מהמשחק שלהם, מהאהבה שלהם, מאיך שהם לא נוטרים טינה. יתר על כן, הם מתגנבים לתוך חדר העבודה שלי".

בראיון לאלעד בר־נוי בפברואר 2020, סיפר שוּר: "כשמורן ואני נפגשנו היה לי כלב אחד בשם שוּלץ. ואז אימצנו כלבה נוספת, ובגלל שידענו שאנחנו מועדים להפוך לאנשים האלה עם הרבה יותר כלבים מהמתוכנן, הייתה לנו איזו הסכמה ששם אנחנו עוצרים. אבל בזמן שמורן עבדה ב'צער בעלי חיים' בירושלים, היה איזה כלב אחד שהיה זקוק לבית, ואז עוד כלבה, ועוד כלב שהיה חבר טוב שלה, וככה זה המשיך. בפרק זמן מאוד קצר מצאנו את עצמנו עם להקה של שמונה כלבים".

שור מבין לא קטן גם בחתולים. בראיון שהעניק לרונן טל ופורסם במאי 2023 בהארץ הוא התקומם על הטענה כי חתולים לא באמת יודעים להראות אהבה: "אולי לא פגשת את החתול הנכון. ישנת פעם עם חתול? החתולה שלי לא מוכנה להירדם אם אני לא ישן איתה כפיות. אני מנסה לישון על הגב, על הבטן, והיא לא מוכנה. חייבת שאשכב על הצד בשביל הכפיות".

מהראיון למדנו שאת הזמן בצבא הוא ניצל גם בשביל לקרוא את יוליסס, ושבזמן הלימודים באוניברסיטה (שוּר למד תיאטרון ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב), הוא התחבר לסלון ספרותי שהתנהל בדירתה של המשוררת והסופרת רחל פרץ. "באיזשהו שלב החלטתי שמתישהו אני אצטרך לכתוב ספר אבל אמרתי לעצמי, עד גיל 30 אתה לא צריך לעשות כלום. ובגיל 30 זה קרה מעצמו באופן אורגני והלכתי עם זה".

מאז הקורונה שוּר מתמסר לנגינה בגיטרה: "כנער ניגנתי בגיטרה פה ושם, אבל בשלב מסוים לא בא לי להיות סתם נגן קומזיץ. התחלתי ללמוד נגינת ג'ז". הפרויקט התובעני הזה, הוא מסביר, עתיד להימשך עוד כמה וכמה שנים עד שיגיע לכלל נגינה ממש. באחרונה הצטרף שוּר ללהקת אזובי הקיר שבה חברים גם הסופרת והעורכת נגה אלבלך והסופר והעורך ארז שוייצר.  

שוּר הוא מעריץ של המומינים, מומחה לענייני באפי ציידת הערפדים ("זה עדיין הרינגטון שלי", אמר בראיון לאלעד בר-נוי), חובב ספרות פנטזיה ומדע בדיוני, ומכור להאנטומיה של גריי ("התמכרות מבישה, זה הולך ומידרדר מעונה לעונה").

שוּר הוא בעל חגורה שחורה באמנות הלחימה וו־ווי גונג־פו. בעבר התאמנו בה גם שלושת אחיו, אחותו ואביו.

בשיחה עם דרור בורשטיין שפורסמה בהארץ ב-2011 אמר שוּר על אמנות לחימה: "רוב האנשים הרי לא רוצים לחטוף מכות. אבל אם חושבים על קרב, אתה רוצה שיחזירו לך מכות. אולי לא לחטוף אותן ממש, אבל שהפוטנציאל יהיה שם. אתה רוצה להכניע את היריב שלך, אבל אתה רוצה לדעת שהכנעת יריב, לא סתם הרבצת למישהו שעשוי מצמר גפן".

עד לפני כמה שנים התפרנס, בין השאר, כמאמן גונג־פו, אך פרש בעצת סבתו. בראיון עיחונאי סיפר: "היא הושיבה אותי לשיחה ואמרה, 'אתה משקיע הרבה זמן באימונים האלה שלך'. ואמרתי, 'נכון, זה מאוד חשוב', אז היא אמרה, 'אבל אתה סופר, אז תשב לכתוב'. ואמרתי, 'אוקיי'. מצחיק להגיד, הוצאתי כבר אי אלו ספרים, אבל לא חשבתי על זה ככה. ויש בזה משהו".

שוּר היה מבקר ספרות במקומון הפופולרי בזמנו כל העיר ובמגזין 7 לילות של ידיעות אחרונות, וכן לימד כתיבה בבית הספר קמרה אובסקורה.

שוּר פרסם שבעה ספרים: עמרם (בבל, 2007), מוטי (בבל, 2008), סיגל (בבל, 2009), כה אמר וינסנט, החתול הטיפש (כתר ספרים, 2011), למה דג ציפור (כתר ספרים, 2014), ארזת לבד (כתר ספרים, 2020) והדוב (הקיבוץ המאוחד, 2023). הוא גם כתב יחד עם דרור בורשטיין את הנובלה הפרודית הפקיד, שפורסמה באינטרנט בלבד.

בתשובה לשאלת ורד לי בהארץ, עם פרסום ספרו השלישי, סיגל, מדוע בחר לקרוא לספריו הראשונים בשמות הפרטיים של הדמויות (עמרם, מוטי, סיגל), ענה שוּר: "נדמה לי שזו בחירה שמעידה או מצהירה יותר על הספרים מאשר על הגיבורים שלהם. באחת השיחות הראשונות על 'עמרם' עם עודד וולקשטיין, העורך שלי, הוא אמר שהוא אוהב את הספר כמו שאוהבים אדם - כלומר, על קטנותו ולא רק על גדלותו. על הדפקטים לא פחות מאשר על הברק. אולי זה חלק מהעניין. האינטימיות הזאת, אהבת הפגמים".

שוּר זכה בפרס ברנשטיין לשנת 2007 על ספרו עמרם, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2009 והיה מועמד סופי לפרס רוהר לספרות יהודית בשנת 2013. ספרו ארזת לבד היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר בשנת 2021.

בתשובה לשאלה בראיון לכתר ספרים על מקורות ההשפעה על כתיבתו, ציין שוּר כמה כותבות וכותבים "שהיו ולעתים קרובות גם נשארו חשובים לי, בלי להתחייב למידת ההשפעה או לסוג ההשפעה", בהם/ן פטרישיה מק'קיליפ, דרור בורשטיין, ג'ון אירווינג, חדוה הרכבי, רוג'ר זילאזני, יואל הופמן, לויד אלכסנדר, טובה ינסן, רחל פרץ ורובין הוב. 

על שם ספרו ארזת לבד, שנקרא באנגלית stubborn, סיפר בראיון: "במשך רוב זמן העבודה הוא נקרא בכלל 'הטחב', ואחר כך התחלף במשך תקופה ארוכה ל'קיכלי היה עיקש ממנו'. השם הנוכחי, 'ארזת לבד', הוא הברקה של מורן, אשתי – ובאנגלית נשאר הד לשם שלא נבחר לבסוף".

בשיחה עם ענת שרון בלייס בכאן סיפר שוּר כי חמשת הספרים שהמספר של ארזת לבד הכי אוהב הם: בעל החידות מהד מאת פטרישיה מק'קיליפ, הלדרלין מאת ישראל אלירז, גוטפרשה מאת יואל הופמן, המומינים מאת טובה ינסון והיקום האלגנטי מאת בריאן גרין.

ארבעה עמודים בארזת לבד מוקדשים לחולדה. בהדוב מוזכרים, בין השאר, כלבים, אריות, תנים, נמיות, פרות, ציפורים, סוס, עורב, ארנב, חתול, נמלה וכמובן דוב.

שוּר הוא טבעוני. לדבריו, בראיון שהעניק לרונן טל, טבעונות היא תגובה הכרחית ל"קטסטרופה המוסרית המיידית של הרג בעלי חיים. אנחנו בונים להם חיים שהם גיהינום מהשנייה שהם נולדים עד שהם מתים בסבל. אין שום הצדקה לגיהינום הזה ואני מאמין שבתוך כמה שנים, כשיהיה בשר שמיוצר במעבדה שהוא גם זול וגם פחות מזוהם באנטיביוטיקה, משקים מתועשים פשוט ייעלמו מהעולם. וכשזה יקרה, גם לתפיסה המוסרית שעומדת מאחורי אי אכילת בשר יהיה יותר קל להתבטא".