כותב מחבר הספר, העורך ומבקר הספרות מוטי פוגל:
בליל שבת, ו' אדר התשע"א (11.3.2011), חדרו שני מחבלים ליישוב איתמר ורצחו את אחי, אודי פוגל, את אשתו רות ושלושה מששת ילדיהם – יואב, אלעד והדס. לא ממואר אינו הסיפור של הרצח הזה. הוא אינו הסיפור של הנרצחים, של חייהם ואפילו לא של מותם: הוא רק המחשבות שלי, אדם שזוכר את אחיו וחושב על החיים שקדמו לרצח ועל החיים שאיחרו אותו.
זוהי אסופת מסות העוסקות בילדות וביחסי האחים, בחיים בהתנחלות וביציאה ממנה, בבשורת המוות, בקבורה, בשבעה, במחשבות על נקמה ובחיפוש אחר נחמה. הן נכתבו לנוכח ומתוך האובדן, אבל לא פחות מזה מול התנ"ך, הגמרא ויצירות של פרנץ קפקא, מרסל פרוסט, חורחה לואיס בורחס, ז'ורז' פרק ואחרים.
זו הדרך שלי לכתוב על אודי, להשאיר אותו לידי. זו גם הדרך שלי לחשוב על התהום האידיאולוגית שנפערה בינינו במשך השנים, לזכור אותו בדרכי, ולומר דבר פשוט בסך הכול: היה לי אח. הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.
אות הגבורה הגבוה ביותר שניתן לשכולים הוא שהם "ממשיכים לחיות". אבל החיים שאחרי אינם המשך של החיים שלפני. הזמן אינו אותו זמן. יותר מעשור חלף מאז הרצח וחלק ממני נשאר באותו מקום, באותו רגע שבו נודע לי על הרצח.
---
כל מי שקרה לו אסון יודע על מה אני מדבר. אדם יוצא לקניות בשוק ולפתע רואה אדם מוכר שמת כבר מזמן. אדם הולך לישון ומי בא לבקר? המת. שנים חלפו מאז האסון, הולך האדם למסיבת יום הולדת במחשבה לבלות, ומכר רחוק שואל אותו מה שלום ההורים ואיך הם מתמודדים. מרגע שהתפרץ, האוקיינוס כולו לובש את דמותו של הצונאמי. הוא מקיף את היבשה שעליה אנחנו חיים, מסתער עליה, חותר תחתיה. מדי פעם הוא גואה ללא הזמנה. מדי פעם אנחנו הולכים לצפות בו כדי להיזכר במה שהוא לקח מאיתנו. האוקיינוס — שבהיעדר מילה טובה יותר אקרא לו ההיעדר — מבודד אותי על האי שבו אני חי.