חללי פנים

אולי לפתוח כך.
הדמות במעיל הגשם השחור המבהיק השעינה את המטרייה וסקרה את השמות על תיבות הדואר. כשמצאה את מבוקשה הורידה מכתפיה את תרמיל העור השחור, שלפה ממנו תיקיית פלסטיק דקה ובה כמה דפי שורה בכתב יד מסודר והחלה דוחקת אותה לאחת התיבות. היא הייתה כל כך שקועה במעשיה שלא הרגישה באישה הקטנה עם המקל עד שזו הייתה כבר ממש מאחוריה. "תהיתי מי הדמות השחורה הזו שמתעסקת בתיבות הדואר שלנו", היא אמרה בקולה העמוק, וכמעט הקפיצה אותי. סוג ההדגש ששׂמה במשפט גרם לו להישמע כמו גערה, אבל האינטונציה הייתה מחויכת. הסברתי במבוכה שבאתי להגיש את העבודה כפי שסיכמנו. מכיוון שגמרתי לכתוב אותה רק מאוחר בלילה הקודם ולא הספקתי לסיים את מלאכת ההעתקה לנקי עד לזמן השיעור (מחשבים ביתיים היו אז נחלתם של בודדים, ועבודות הוגשו בכתב יד), היא נתנה לי אורכה של כמה שעות והציעה שאשים אותה בתיבה שלה. לא אמרתי 'עבודה' אלא 'פייפר', כפי שעבודות כונו בחוג לספרות אנגלית, וכל הדו־שיח הזה התקיים באנגלית, השפה שבה התנהלו לא רק השיעורים אלא גם יתר האינטראקציות – הן עם המרצים, והן לרוב בין הסטודנטים לבין עצמם. החוג היה בועה לשונית בקמפוס, שגרמה לנו הסטודנטים להרגיש מוּתקים לסוג של חוץ לארץ, כך שגם בהפסקות לא מיהרנו לחזור לעברית שהייתה שפת האם של רובנו. שמה של האישה עם המקל היה ישראלי למהדרין, אבל לקח זמן עד שהשיחות בינינו עברו לעברית, מה שסימֵּן את השינוי ביחסינו.