סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותתתמקדי במשהו אחד היא אסופה של סיפורים – התשובה לכל השטויות שסיפרו לנו על העשור שבין גיל עשרים לשלושים. ובינינו? זהו גיל ההתבגרות האמיתי. שבעה סיפורים. שש דמויות. כל אחת ועולמה, כל אחת והסיפור שלה – אבל כולן פוגשות את החיים הבוגרים בהתנגשות חזיתית.
כמה פעמים אמרו לך ששנות העשרים הן השנים היפות? וכמה פעמים חשבת: "אם ככה, אני לא רוצה לדעת איך ייראו המכוערות"? מה לא סיפרו לנו על העשור הזה. דיברו על אהבות גדולות מהחיים, על מימוש עצמי, על פריחה ושגשוג. על חיי מין מסעירים, חיי לילה מחרפנים ובעיקר – המון חיים. גם כאלה היו. אבל לצידם – שברונות הלב, תשלומי החשבונות, עבודות הראשונות, בוסים קשים, חברויות מתפוררות. קנאה צורבת באלה המצליחים לטוס קדימה, בזמן שאנחנו נשארים מאחור, שיירי ילדות נושרים מאיתנו יום אחר יום.
אופיר סגרסקי היא סטנדאפיסטית, עיתונאית, קופירייטרית, שחקנית ולוטפת חתולים. זהו ספרה הראשון.
"את בטוחה שתסתדרי?" אימה שאלה, וניגשה אליה מאחור. היא עמדה להניח על ראשה של יעלי יד רכה לליטוף, אבל זו התרחקה בעצבנות.
"מה יש לא להסתדר", יעלי ענתה.
אימה חזרה אל משקוף הדלת, ונעצרה שוב בדרכה החוצה מהחדר שאליו היא שולחת את בתה להתגורר. היא סקרה אותו במבט אחרון. חדר זעיר ועלוב בין שלושה שותפים זרים, יעלי ידעה שזה מה שהיא חושבת עכשיו. מעל חלון שתריסיו השחירו התרופף וילון צהבהב, אולי לבן לשעבר, מתנה מהדיירים הקודמים. בצידו האחד של החדר עמדה מיטתה הצנומה של יעלי, ובצמוד אליה נדחסו שולחן הכתיבה שלה וארון בגדים בודד. ברווח הצר שבין המיטה לשולחן נדחק איכשהו הכיסא שלה, מרופד בבד פרחוני. על הקיר מראה צרה. ועכשיו, כשיעלי עמדה מולה, הבינה כמה מטופשת נראית חולצת הטריקו שלה, הצמודה והקטנה מדי, החושפת פס בטן לבנה ותינוקית מעל הטרנינג. שקיות המחסור־בברזל תחת עיניה העמיקו, וסייעו לשוות לה את לוק רוח הרפאים. היי לך, קספר.
"חמוד פה", חייכה אימה במאמץ.