יהושע קנז (מרץ 1937 – אוקטובר 2020) היה סופר ישראלי.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על יהושע קנז:
קנז נולד בפתח תקווה ב-2 במרץ 1937 בשם יהושע גלס. בנעוריו הושפע מהכנענים, וכנראה שזו הסיבה לכך שבעת שירותו הצבאי שינה את שם משפחתו לקנז, שם תנ"כי הדומה בצליל לשם המשפחה המקורי.
כמה שנים מילדותו חי בחיפה, שם שירת אביו במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי.
לאחר שירותו הצבאי בחיל המודיעין נסע קנז ללמוד ספרות ותרבות צרפתית בסורבון שבפריז. בהמשך למד פילוסופיה ושפות רומאניות באוניברסיטה העברית בירושלים.
קנז סירב בעקביות כי יגישו את מועמדותו לפרס ישראל. "פנו אלי במשך השנים שוב ושוב, לנסות לשכנע אותי להגיש את מועמדותי, ואני סירבתי", אמר בראיון נדיר. "אני לא רוצה להסביר את זה".
על יצירתו וכתיבתו אמר בראיון: "אני משער שאלמלא התחלתי לפרסם את ספרי בגיל מוקדם, לא הייתי נעשה לסופר כלל, מפני שהבגרות מוסיפה ביקורתיות וספקנות וכובד אחריות שהצעיר כמעט אינו מודע להם. הביטחון העצמי של הצעיר, אף על פי שהוא מגוחך קצת לפעמים, הוא המנוע שיביא אותו אל הישגיו הבשלים כעבור שנים".
את סיפורו הראשון, יד ענוגה, כתב בפריז בשם העט אבי עתניאל. הוא שלח אותו לאהרן אמיר, שפרסם אותו בכתב העת קשת. לימים היה קנז בין עורכי כתב העת, ובשנות השמונים של המאה העשרים ערך עם יורם ברונובסקי את הירחון מחברות לספרות.
ב-1986 פורסם הרומן המוכר ביותר שלו, התגנבות יחידים, שעלילתו מתרחשת בבסיס טירונים בישראל של שנות החמישים של המאה העשרים. הרומן, המתאר חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות, נחשב לאבן דרך בספרות העברית. ובמלותיה של אריאנה מלמד: "המגנום אופוס בתולדות ספרות המלחמות הישראלית, ההיפך הגמור מכל מה שנכתב עד אז על הצבא ועל היחידים שבו, שכן רק היחידים מעניינים את הסופר, אפילו כזה שיודע לכתוב סצינות רבות משתתפים יפה כמו פלובר או כמו קנז".
במשך כשלושים שנה, עד 1996, עבד קנז בעיתון הארץ. בין היתר שימש כעורך מוסף תרבות וספרות וכעורך לשוני.
קנז הוא חתן פרס עגנון, פרס אקו"ם, פרס אלתרמן ופרס ביאליק.
קנז היה גם מבכירי המתרגמים לעברית, בעיקר מצרפתית. הוא תרגם מיצירותיהם של סארטר, סטנדל, אנדרה ז'יד, בלזק, סאנד, מוריאק ופלובר, והיה הראשון שתרגם לעברית את ספרי המתח של ז'ורז' סימנון.
"אני לא ציוני", אמר בראיון עיתונאי. "ציוני זה מי שמאמין שמדינה יהודית תפתור את בעיית האנטישמיות, ואני לא חושב כך. אבל זה לא אומר שצריך לפרק את המדינה. הציונים יצטרכו להגיע להבנה טובה ונוחה עם הפלשתינאים. אם אלה ואלה לא יהיו משוגעים, הם יוכלו להגיע לזה. אני מעוניין בשתי מדינות לשני עמים, לא בגלל שאלת הרוב היהודי, אלא כי אני רוצה שישראל תהיה מדינה שבה העברית היא השפה ההגמונית, והתרבות העברית מפותחת בה יותר מתרבויות אחרות, בדיוק כמו במדינות אחרות".
בראיון נדיר משנת 2013, עם צאת ספרו האחרון, שירת המקהלה, אמר: "אני אדם צדדי. זאת עובדה שאני זז תמיד הצדה. אני סקרן, אני אוהב נורא לראות את הדברים שקורים, אבל לא לי. לאחרים. זה נכון שהעסק הזה של בני אדם הוא יותר מדי קשה לי. אני צריך שקט".
ספריו, שפורסמו בשנים 2013-1964: אחרי החגים, האישה הגדולה מן החלומות, מומנט מוזיקלי, התגנבות יחידים, בדרך אל החתולים, מחזיר אהבות קודמות, נוף עם שלושה עצים, דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים, שירת המקהלה.
צילום: מוטי מילרוד
