התגנבות יחידים

ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיני.  כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה.  תמונות-תמונות בשחור ולבן,  באיכות גרועה למדי,  כאילו נשחקו קצת במשך השנים.  אולי כמו בחלום אך ללא האבק הספרותי,  הבָרוֹקי לעתים,  הנלוֶה לתמונות חלום,  ומכל-מקום,  לחלומותי שלי,  אלא במין חוּמרה יבשה, לקוֹנית,  תכליתית מאוד,  כמו צרור של ירי לאחר משפט-שדה.ותחושת חירום עזה היתה בקצב חילופן,  ומשהו עצבני,  קדחתני מאוד,  משהו סופי,  נחרץ,  חד-פעמי,  כאילו סרט התמונות הזה מתכלה מאליו עם שימושו זה,  הראשון והאחרון,  מעצם חשיפתו.  לא היתה שום תחושה של סכנה או געגועים,  לא פחד,  חגיגיות,  כאב או הפתעה.  מפני שהכּוֹל כבר התרחש אי-בזה על גבולו של הזמן.

התמונות פסקו פתאום ואור לבן ירד כמו חסך על עיני העצומות והלבן העז האפיר והלך ובמרכזו התבהר לאִטוֹ עיגול של אור אחר, רך יותר,  חיצוני,  כמו על מסך התיאטרון הסגור עדיין,  בהחשיך האולם,  רגע לפני עלותו לתחילת ההצגה.  חשתי את הולם לבּי ואת נשימתי ושיערתי כי אינני מת.  אך עד שפקחתי את עיני לא חזרה אלי הרגשת הזמן במלואה ולא ידעתי היטב מי אני.