רצח מסתורי, פרשת אהבים חשאית, דירת מסתור שאיש אינו יודע מה מתרחש בה באמת - אלה הם כמה מצירי העלילות שמהן בנוי הרומן התל אביבי של יהושע קנז, מגדולי הסופרים הישראלים.
דרמות קטנות וגדולות, עצב מתערבב עם צחוק, טרגדיה נושקת לגרוטסקה, וכך הולכת ונטווית פיסת נוף תל אביבית עכשווית סביב בית דירות, משרדים, רחובות, גינה ציבורית, ובייחוד סביב האנשים, שקורמים כאן עור וגידים, חיים ונושמים מכוח כתיבתו המדויקת, ההומניסטית כל כך של הסופר.
החברה הישראלית של סוף המאה העשרים מתגלית כאן בעיקר בבינוניותה ובעליבותה, ואף על פי כן, כל תחלואיה אינם יכולים עדיין ל"לב המתגעגע לראות קצת יופי, קצת אור אחרון לפני שקיעה", וגעגועים אלה הם החסד הגדול שהרומן מעניק לקוראיו.
יבוא רגע ואחד מהשניים ישאל: מתי ניפגש שוב? וזה יהיה הסימן שמשהו נגמר ומתחיל משהו אחר, וחסד הימים הראשונים, אם אמנם היה שרוי על השניים, יתפוגג והיה כלא היה. כך בערך הסביר לה בשעתו המרצה שחיתה עמו זמן-מה, כשהיתה סטודנטית. הסופר, שמדבריו ציטט (את שמו שכחה), טען כי הראשון מבין השניים שישאל: מתי נתראה שוב? "הפסיד את האהבה," כלשון המרצה. אז מה, תהתה אז גבי, כל העסק הזה הוא משחק של כוח? זה לא נראה לה. כעבור זמן-מה נפרדה מן המרצה, ובהזדמנות זו אף הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה, שלא העניקו לה את אשר ציפתה מהם.
