סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

בעלה של המספרת שב הביתה לאחר שפוטר מעבודתו. היא חושבת שחייהם הבורגניים הטובים ובנותיהם הקטנות ינחמו אותו, אך משהו נשבר בו ומטלטל את עולמם. 

"יש כאלה שאין להם בכלל בית. או שלא היתה להם עבודה אף פעם. או שיש להם מחלה איומה. בקיצור, יכול להיות יותר גרוע", אומרת לעצמה המספרת. מה, אין דמי אבטלה במדינת רווחה מסודרת? מה, אין מקומות עבודה אחרים? אבל לא, בכל זאת קרה להם כנראה דבר נורא, כי עובדה, הם נהרסים מזה: משהו נשבר בבעל, שהיה בשעתו – לא כל כך מזמן – מאהב נפלא, איש מצליח ומקובל בחברה ואב למופת. משהו נשבר בו, והמשבר כה עמוק, שאט-אט, בלב השגרה הבורגנית המסודרת של המשפחה הצעירה, קם לו גיהנום משפחתי, קטן ותפל ובכל זאת אכזרי.

לכאורה סיפור בנאלי ומוכר. אבל מפיסת המציאות הזאת יוצרת אנטה פנט פרוזה מבריקה עם אמירה ספרותית, חברתית ואנושית, בכוח השליטה המוחלטת בכלים הספרותיים שבחרה בהם: נאמנות לנקודת הראות שממנה הסיפור מסופר, בחירה קולעת בסיטואציה וברבדים הלשוניים, צמצום ואיפוק.