"ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה", ככותרת המשנה של הספר, הכולל חמש מסות שבהן סוקר ניצול אושוויץ, איש הרוח ז'אן אמרי, את ניסיון חייו בשנים ההן, ובד בבד מנסה להתמודד עם התבוסה שהנחילו האימים שחזה מבשרו לרוח האנושית ולו עצמו כאדם - אירופי, אינטלקטואל ויהודי.
אמרי היה איש רוח יהודי יליד אוסטריה, שנמלט מארצו מפני הנאצים, הצטרף אל תנועת ההתנגדות בבלגיה, עונה בידי הגסטפו והיה כלוא במחנות ריכוז נאציים, בהם שנה אחת באושוויץ. את העינויים שעינוהו ואת המספר שחקקו על זרועו הוא מציב כאמת מידה למדוד על פיה את כוחה של המורשת התרבותית המפוארת שהיתה בעיניו עד אז חזות הכל – ומגלה עד כמה דל ועלוב כוחה אל נוכח מציאות שכזאת. ב-1978 התאבד.
כתיבתו המסאית של אמרי היא מזיגה מיוחדת במינה של הגות עם וידוי אישי. מחשבות, רעיונות וציטטות מפי משוררים ופילוסופים דרים בכפיפה אחת עם אנקדוטות מחיי היום- יום, בעדות שהיא מסמך אנושי ואישי הנוגע בחייו, בגורלם של מיליוני בני אדם ובציוויליזציה המערבית כולה.
המעונה אינו חדל עוד להתפלא על כך שכל מה שהאדם מכנה אצל עצמו – כל איש לפי נטיות לבו – נפש, רוח, תודעה או זהות, הופך ללא-כלום כשמפרקי הכתף מתפקקים ומתפצחים. זה שהחיים הם דבר שביר, את האמת הנדושה הזאת ידע תמיד, ושאפשר לשים להם קץ "במחט קטנה אחת", כדברי שקספיר. אבל שאת האדם החי אפשר להפוך עד כדי כך לבשָר ולתיתו כך אט-אט טרף למוות בעודו בחיים, זאת גילה רק כשעונה.
מי שעונה, שוב לא ירגיש לעולם כבן־בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כל־כולו, לא ישוב עוד.
(מתוך העינויים)
