אתנחתא לנביחות

כל לילה אבי עושה את הדרך מבית־הקברות אל ביתנו. אני שומע את צעדיו בגינה ומעמיד פני ישֵן כשהוא מחפש את מקלו שהחביא בארוני. אני משאיר לו את הדלת פתוחה וחומד לי לצון אתו. הוא שוכח את עיניו בקבר ואני מחביא את המקל כל פעם במקום אחר. אני עוקב אחריו בחצי עין עד שכוחו תש והוא מצטנף על הרצפה אומלל ונואש. אני קם מהמיטה ואוחז בידו ומלווה אותו עד שער בית־הקברות, לפני שיתעוררו בני הבית. הוא נכנס באמון ובביטחון ואני עוקב אחריו מרחוק ורואה אותו נעלם בין הקברים. מעולם לא עלה בדעתי להיפטר מן המקל, להשליך אותו לנהר, למשל, או לשבור אותו על גדר הגינה. אדרבה, מזמן שהחלו הביקורים הליליים של אבי אני שומר עליו אף יותר מקודם. אחרי כל ביקור אני מוחה צלקת שהמקל השאיר ביום מן הימים. אחת על כתפי הימנית, אחרת על השוק השמאלית שלי, והרבה צלקות קטנות שמפוזרות על עורי ומתחתיו.