סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותהילד הוא אבי האיש
דן מירון
זיכרונות ילדות – לפני יותר משמונים שנה, מגיל גן־הילדים ועד להיותו בר־מצווה – מאת חוקר ומבקר הספרות דן מירון, הכותב כך:
"הילד הוא אבי האיש" כתב המשורר וויליאם וורדסוורת בפתחו של שיר ידוע, שבו ניסה בכוח המחשבה, הדמיון והזיכרון ליצור קשר חי בין ילדותו ובגרותו, לגשש בעקבות השורש הנעוץ בקרקע הילדות כדי להגיע לעומקו, לגעת בו, לחוש את כוח הצמיחה שפעם בו; שמא תוסיף הנגיעה הזו משהו להבנת החיים בכללותם.
הוא הדבר שניסיתי לעשות בספר קטן זה, המעלה פרשות מילדותי לפני יותר משמונים שנה – מהן פרשות "זעירות", ואולי מגוחכות, ומהן פרשות כמעט טראגיות. המשותף לכולן – מגע עם השירה ועם אנשים כותבי שירה. ההליכה בעקבות פגישות אלו ואחרות היא חלק מן הניסיון להבין חיים ארוכים שטבוע בהם חותם ההתמסרות לקריאת שירה ולחקירתה.
וכמו כן: ההיחשפות הילדותית לשירה אינה מובנת כרשות העומדת בפני עצמה, אלא היא טבולה כולה בעולם היסטורי מוחשי; עולם חברתי, תרבותי, משפחתי, אישי עמוס לעייפה רשמי זמן ומקום. בהילד הוא אבי האיש השתדלתי להחזיר מעט מרשמים אלה לסביבה ולזמנים בהם עברה עלי ילדותי.
מתוך הילד הוא אבי האיש
לפני שמונים וארבע שנים, בשעות אחר־צהריים של יום ראשית־סתיו שמשי ונעים, מצאתי את עצמי, ילד שעדיין לא מלאו לו שש שנים, יושב סמוך לאמי ז"ל על ספסל באוטובוס ריק־למחצה של "המעביר", קו מס' 5, שהיה עושה את דרכו ללא חפזון־יתר לאורך שדרות רוטשילד בכיוון צפון. השמש כבר נטתה מעט לצד מערב, ואורה המלוכסן כלשהו הזהיב את צמרות העצים הצעירים (אז) שבשדרה, והציף במלוא זוהרו את הרווחים שעדיין הפרידו ביניהן. חלל האוטובוס נשטף לרגעים בצל עמוק שנחלף באור־שמש מסנוור. הרחבה הגדולה שלפני "חורבת הבימה" (בניית המבנה הגדול, בעל החזית המעוגלת והמעוטרת באתיקים גליליים מסַמלי־תרבות, נפסקה בגלל מלחמת העולם השנייה שפרצה כשנה לפני כן; "בית הבימה" נותר חציו חרב, חציו בניין עומד בבנייתו). כשהאוטובוס פנה שמאלה בקצה השדרה האחרונה ונכנס לרחבה, הוצפנו כולנו בשטף אור בוהק שחייב עצימת עיניים, או לפחות מצמוץ נמרץ.