"השירה הישראלית כיום כמוה כערימת דוּקים לאחר שפוזרה אקראית בידי המשחקים", קובע חוקר ומבקר הספרות פרופ' דן מירון במבוא לספר הכולל שבע מסות נרחבות, העוסקות ביצירתם של של משוררים ומשוררות ישראליים בוגרים, בני הדור השני או השלישי של השירה הישראלית.
בספר מאמרים על יצחק לאור, תמיר גרינברג, לאה איילון, ארז ביטון, יונדב קפלוּן, דורי מנור וסבינה מסג - משוררות ומשוררים אשר לדברי מירון "הוכיחו יכולת התמדה והתפתחות לאורך זמן - עשרים או שלושים שנה לערך - והעמידו קורפוס שירי מורכב או רב-רובדי".
המבקר הספרותי, מכל מקום, כמו הילד המשחק ב”דוּקים”, עומד בפני הערֵמה הנראית חסרת סדר, ותפקידו הראשוני והצנוע הוא להמעיט ככל האפשר את אי-הסדר על ידי הרמה זהירה של דוּק אחר דוּק, עוד ועוד ככל שידו משׂגת, מבלי שיהפוך את הערֵמה על פיה ויכפה עליה סדר מדומה משל עצמו. את המלאכה הזאת של כפיית סדר מדומה על פי מכנה משותף אופנתי זה או אחר מוטב שיניח בידי עיתונאי התרבות, אלה היורים את חיצם ולאחר מכן מציירים סביבו את עיגול המטרה.
במסות המכונסות בספר זה נסיתי לשלוף כמיטב יכולתי שבעה משוררים (בולטים וחשובים, לדעתי: יצחק לאור, תמיר גרינברג, לאה איילון, ארז ביטון, יונדב קפלוּן, דורי מנור וסבינה מסג) מתוך הערֵמה ההולכת ומצטברת לנגד עינינו להר; מצב המחייב את קורא השירה הישראלי באימונים בהרמת דוּקים. נודע לי לאחרונה כי בשנת 2018 ראו אור בישראל למעלה מ-1,800 ספרי שירה; כלומר בממוצע הופיעו כחמישה ספרי שירה בכל יום מימות השנה, כולל שבתות וחגים. מי שלא יֵדע להרים בזהירות ספר מתוך הר הספרים והספרונים יאבד את דרכו, ואולי גם את שיווי משקלו הנפשי.
בחרתי במשוררים שהוכיחו יכולת התמדה והתפתחות לאורך זמן - עשרים או שלושים שנה לערך - והעמידו קורפוס שירי מורכב או רב-רובדי. השתדלתי שהַפְקָעַת המשורר היחיד מתוך התִפזורת לא תתכחש למקומו בתוכה, אך גם לא תהפוך מיקום זה לתכלית העיון.
