מטאו

בראשית היתה חברותא. ידידות אמיצה בין עשרה תלמידים. שבט אחים. סטודנטים שקדנים לפילוסופיה ולשפות באוניברסיטת פריז. פורטוגזים וספרדים ברובם, אי־אלו צרפתים. אשר ביום בהיר אחד, לפני חצי מילניום בקירוב, החליטו להישבע יחדיו בכנסיית סנט מֹונְמָארְטְר, כנסיית "הר הקדושים", העתיקה מכל כנסיות צרפת, לחיים של רעות ואחווה, פרישות ועוני, כשם שחיו ישוע הקדוש ותלמידיו לפנים. בראש החבורה, צמד חמד, שותפים לחדר המעונות הזעיר, הבאסקים אִיגְנָטִיוּס מלוֹיוֹלָה ופְרָנְסִיסְקוֹ חָאוִויֶיר, אשר תפקידם בעלילה שלפנינו כלל איננו מבוטל. בלהט דתי שנבע בחלקו מן הנעורים עצמם, ובחלקו השני מסלידה של ממש מהרפורמציה הפרוטסטנטית שהשתוללה באותם הימים וסחפה אחריה רבים מחבריהם לספסל הלימודים, החליטו התלמידים הנמרצים לצאת לרומא, על מנת לשכנע את האפיפיור פאולוס השלישי, בכבודו ובעצמו, לאשר את הקמתו של מסדר דתי חדש, מודרני ופורץ גבולות. בחזונם היתה אחווה של כמרים אמיצים, שישרתו ישירות את הוותיקן ויֵצאו להפיץ את הבשורה הנוצרית – הקתולית! – בקרב הכופרים והנבערים, האנאלפביתים ועובדי האלילים המאכלסים את שאר העולם, ובעיקר את הודו המזרחית, אותו אזור אשר כלל באופן פלאי לא רק את תת־היבשת של רָאמָה ושל קרִישְנָה, אלא גם את סיאם, וייטנאם, אינדונזיה, מלזיה והפיליפינים.