הנזיר והפילוסוף

מתוך ההקדמה מאת ז'אן־פראנסוא רוול: 
איך נולד הרעיון של הספר הזה? מנין בא לנו הצורך לעשות אותו? ולאנשים טובים אחדים הרעיון לדחוק בנו בידידות לחלום עליו? אם אני מחבר את ההקדמה הזאת לבדי, זה רק מטעמים של נוחות תחבירית. קשה להפקיד בידי שני אנשים נושא שמבטא אומנם עניין משותף, אבל נובע אצל כל אחד מהם ממניעים אחרים, בלי להסתבך בניסוחי סחור־סחור מעייפים. תכליתן של השיחות הבאות היא אכן להתיר ממשות אינטלקטואלית מורכבת וכפולה זו, לקלף אותה בהדרגה. אבל אם גם אני כתבתי מבוא זה, הרי שמאתייה שותף לי בחיבורו, שכן דיברנו עליו מראש והוא קרא ותיקן והשלים אותו, על־פי הדרך שהוא רואה את הדברים.
בלי להקדים את המאוחר, אבל לא בלי מידה מסוימת של חזרה מראש על מה שיבוא לידי ביטוי נרחב בשיחות עצמן, נאמר משהו על המפגש בין שתי ההיסטוריות הרוחניות והאישיות שממנו ניתז הניצוץ המצית. בני מאתייה ריקאר, שנולד ב-1946, עסק אחרי גמר לימודיו בליסֶה ז'אנסוֹן־דה־סאיי במחקר מדעי מזהיר בתחום הביולוגיה המולקולרית. מחקריו הביאו אותו עד לדוקטורט שלו בשנת 1972. בהרצאת ההגנה שלו על התיזה שימש כראש חבר השופטים פראנסוא ז'אקוֹבּ, המדען המהולל בעל פרס נובל לביולוגיה, ומנהל מכון פּאסטֶר שבו עבד מאתייה שנים אחדות. אבל אחרי שקיבל את הדוקטורט הודיע מאתייה למנחה שלו ולי עצמי על כוונתו לעזוב את המחקר המדעי ולהתיישב באסיה כדי ללמוד מפי מורים בודהיסטים מטיבט — שינוי גמור בחייו, שנועד להפוך אותו עצמו לנזיר בודהיסטי.