תקנה והוראה

מחשבת החינוך נוטה לשים במרכז הדיון את התלמיד, ואילו הספר שלפנינו מבקש להציע את המורה כיסוד לא פחות מכונן של העבודה החינוכית, ואולי אף ראשוני יותר מהתלמיד.

להיות מורה משמע הרבה יותר מאשר להיות מוציא לפועל של פרויקטים חינוכיים. לכל אדם ישנה נגישות לפעילות של הוראה, ויחד עם זאת ההוראה היא סגולה שיש לבנות ולהתקין, ובזהירות. מנקודת המבט של המורה, כפי שהיא מוצגת בספר, הוראה ותקנה כרוכות זו בזו. ההוראה מלמדת תקנות ומעבירה אותן הלאה, וגם נשענת עליהן: התקנות הן הגוף של ההוראה. ללא התקנה, ההוראה היא שימוש פראי ובלתי מווסת בכוח, אולם עם קבלת התקנה, הנגזרות והאופנים הנובעים ממנה הם אינסופיים.

שני המושגים, תקנה והוראה, נבחנים ומוצגים בספרה המעמיק-חקר של עדי אפעל-לאוטנשלגר: היסוד האריסטוטלי של מחשבת התקנה על מרכיביו חוזר בגרסאות שונות בהיסטוריה של הפילוסופיה המערבית; המחשבה הקרטזיאנית על התפתחויותיה, והמטפיזיקה הדואליסטית שהיא מציעה, מוצבות כמרכזיות להבנת היחסים בין הוראה לתקנה. המחשבה הצרפתית, הנובעת בצורות מגוונות ממחשבתו של דקארט, מוצגת גם היא כעסוקה בשאלת התקנה.

אף על פי שדרך החקירה בספר היא זו של ההיסטוריה של הפילוסופיה, השאלות המושגיות הכורכות הוראה ותקנה זו בזו נעוצות בבעיות שאנו נתקלים בהן בחברה ובתרבות העכשווית, והן דורשות טיפול: הבעיה של הזוגיות, המשבר הכללי בבתי-הספר, מאבק המורים, המפגש בין מורה לתלמידים, השניוניות בין רישום לאידיאה בעבודת ההוראה, המאמץ של הקיום העברי בימינו לפתח תקנות ולשמר אותן כנגד כל האתגרים. שאלות אלה ואחרות שולחות אותנו אל תולדות הפילוסופיה על מנת שנבין טוב יותר את עצמנו, ונבנה, כל אחד לעצמו, הוראת דרך – מתודה.

לספר מצורף תרגום לחיבורו המכונן של פליקס רבסון, "על התקנה", משנת 1838.

עדי אפעל-לאוטנשלגר היא מרצה בכירה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.