אלוהים והפילוסופיה

עמנואל לוינס (1995-1906) – תלמידם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר ומגדולי הפילוסופים של המאה העשרים – קיבל ממוריו את תורת ההסתכלות בתופעות (הפנומנולוגיה), אך העביר אותה מן היסוד ההכרתי והאונטולוגי אל היסוד המוסרי. את הרגע הזה, שבו מתגלות לעיניך פניו של האחר, מפרש לוינס כתופעה מוסרית – כמקורה של הדת. רגע זה עומד במרכז הפילוסופיה שלו וסולל דרך פילוסופית שלא הייתה כמותה בתולדות תורת המוסר.

אלוהים והפילוסופיה (1975) – החיבור הפילוסופי הראשון מבין כתביו של עמנואל לוינס שתורגם לעברית – מבטא את עמדתו של לוינס לאחר כתיבת שני חיבוריו הגדולים כוליות ואינסופי ואחרת מהיות. בין הפילוסופיה והתיאולוגיה המסורתיות מתווה לוינס תוואי חדש בעבור ההגות הפילוסופית, כמו גם בעבור ההגות הדתית; הוא מעניק משמעות חדשה לשתיהן ואף למושג המשמעות עצמו. בלהט הוויכוחים על עתיד הפילוסופיה והתיאולוגיה בעידן הפוסט-מודרני, האם לא שכחנו את פניו של האדם האחר?

לוינס נולד בליטא, למד פילוסופיה בצרפת ובגרמניה ונפל בשבי הגרמנים כקצין צרפתי במלחמה שבה נרצחה גם משפחתו. השואה הייתה לגורם המעצב של יחסו לפילוסופיה המערבית ושל חזרתו למקורות היהדות. בפרשנותו הפילוסופית לאגדות התלמוד ובפעילותו החינוכית הוא מעמת בין שתי המסורות הגדולות הללו.