ספרו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1995-1906), ההוגה הראשון שהעניק בכורה לשאלת "האחר" בפילוסופיה.
הזמן והאחר כולל קובץ הרצאות שנתן לוינס בשנת 1947, זמן לא רב לאחר שחרורו ממחנה הכפייה הנאצי שבו שהה כחייל צרפתי שבוי, וראו אור בספר בשנת 1979. בספר משרטט לוינס בבהירות את הקווים המנחים של הגותו, ומציע לראשונה את אחת התזות היסודיות והנועזות ביותר בהגותו: "היחס עם העתיד מתממש בפנים-אל-פנים עם הזולת".
לפי עדותו של לוינס, הזמן והאחר הינו "לידתה וניסוחה הראשון" של מחשבתו. לראשונה סולל לוינס באופן חד וברור את הדרך החדשה בה ילך לאורך חייו ויצירתו: ממחשבת הזהות אל מחשבת האחרות, מן האני הבודד אל היחס עם הזולת. הפנומנולוגיה של הזמן והאחר היא עשירה ומגוונת: הבדידות, נדודי השינה, היש, העונג, הסבל, המוות, הזמן, וכמובן הזולת על מופעיו (הנשי, הבן) – כל אלו זוכים כאן לניתוחים מקוריים ועמוקים, המתכתבים ומתווכחים לסירוגין עם ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית כולה.
אחרית דבר: אלי שיינפלד
