מסעו האישי של הסוציולוג הצרפתי דידיה אריבון, בן למשפחה ענייה שהצליח להתקבל לחוגי האינטלקטואלים בפריז. המחיר ששילם אריבון על התקבלותו היה התנתקות מוחלטת מעברו וממשפחתו. כעת, שלושים שנה לאחר שעזב את ריימס, העיר שגדל בה, הוא שב אליה עקב מות אביו האלים והשנוא. השיבה לעבר מתירה פקעת רגשות עזים וסבוכים: הסלידה מבני משפחתו הבורים, ההומופובים, הטינה אליהם, האשמה על שזנח אותם, חוסר השייכות לחברה הפריזאית המתוחכמת, הבושה על עברו והזרות העצמית. וגם החמלה המאוחרת על הוריו קשי היום.
את מסעו האישי מלווה ניתוח ביקורתי של המיליה החברתי שממנו בא, של המלכוד המעמדי והפוליטי בחברה שוויונית לכאורה ושל תפקידה של הזהות המינית בהיחלצות ממנו. בעידן של זהויות נזילות וניידות חברתית אריבון שב לשאול שאלות לא פתורות: מה מכריע את זהותנו, את בחירותינו האישיות והפוליטיות, את מקומנו בחברה? האם יש לנו השפעה על כך? ואילו צלקות נותרות במי שחצו את הגבולות?
שיבה לריימס הוגדר "אירוע" בעולם הספרות הצרפתית כאשר יצא לאור בשנת 2009. עד אליו עסק אריבון בעיקר במחקרים סוציולוגיים, אולם בספרו זה הוא מספר את סיפורו האישי. הספר תורגם לשפות רבות, עובד להצגות תיאטרון וסלל את הדרך לסופרים צעירים אחרים, ובהם אדואר לואי. זהו ספרו הראשון שיצא לאור בתרגום לעברית.
במשך שנים היא הייתה עבורי שֵם ותו לא. הוריי התיישבו בעיירה הזאת אחרי שכבר הפסקתי לבקר אותם. לפעמים, בזמן נסיעותיי לחו"ל, הייתי שולח להם גלויה במאמץ אחרון לקיים קשר, דליל ככל האפשר. בעודי רושם את הכתובת, תהיתי איך נראה המקום שבו התגוררו, אך סקרנותי מעולם לא חרגה מכך. אימי נהגה לשאול אותי, כששוחחתי עימה בטלפון, פעם או פעמיים מדי ארבעה חודשים, על פי רוב פחות: "מתי אתה בא לבקר אותנו?" התחמקתי בתירוץ שאני עסוק מאוד, הבטחתי לה שאבוא בקרוב. אבל לא הייתה לי כוונה לעשות זאת. עזבתי את משפחתי ולא הרגשתי כל רצון לחזור אליה.
***
הם נסללים מוקדם, הגורלות החברתיים! הכל מכור מראש! פסקי הדין נמסרו עוד בטרם יכולנו להכיר בכך. הגזירות נצרבו על כתפינו בברזל מלוהט ברגע לידתנו, והמקומות שאנו עומדים לתפוס הוגדרו ותוחמו על ידי מה שקדם לנו: העבר של המשפחה ושל הסביבה שלתוכן נולדנו (עמוד 46).
***
כשאני רואה אותה [אמי] היום, גופה נוקשה מכאבים הנובעים מקושי המשימות שהיה עליה לבצע במרוצת כמעט 15 שנה, עומדת לפני פס ייצור ומחברת מכסים לצנצנות זכוכית, זכאית להתחלף לעשר דקות בבוקר ולעשר דקות אחרי הצהריים כדי ללכת לשירותים, אני המום מהמשמעות המוחשית, הפיזית, של חוסר השוויון החברתי... גוף של פועלת, ככל שהוא מזדקן, מפגין לעיני כל את אמת קיומם של מעמדות (עמוד 77).
