"אתמול, בין הבוקר המאוחר לערב המוקדם, שכחתי שאימא מתה. הסתובבתי, דיברתי, עבדתי, ישנתי, אבל הידיעה שאימא מתה לא עלתה אל תודעתי. כבר שנתיים ורבע היא איננה, אבל אני שכחתי מכך לחלוטין. התקיימות כזו, ללא ידיעת מותה, ואפילו לא בתא הכי זעיר ומרוחק בראשי, היא המצב ההפוך מהמסע שהתחלתי לעשות כחודש אחרי מותה הפתאומי: שאיבת הזיכרונות מן המצולות שבהן שיקעתי אותם כדי לשרוד" - כך נפתח על השעות השבורות, ספרה של ריקי כהן, שבו היא שבה אל זיכרונות ילדותה וחושפת בפני עצמה ובפנינו את מה שלכל אורך חייה ביקשה להסתיר ולשכוח: את ילדותה בצל אם חולת נפש.
עם פרסום הספר, ביקשנו מריקי להמליץ על ספרים תחת הכותרת אמהות שבורות, וקיבלנו רשימה נהדרת של המלצות:
אל מול הלילה, דלפין דה ויגאן: ספר מצמית, כתוב בכישרון גדול ולופת. מהסופרות המעניינות של השנים האחרונות.
שיבה לריימס, דידיה אריבון: בממואר נוגע ללב ואמביוולנטי, על הומוסקסואל שעוזב את משפחתו ומתנכר אליה, ובבגרותו חוזר להתפייס עם אמו האומללה, משלב אריבון הגות סוציולוגית מרתקת ורלבנטית גם למתחים החברתיים בישראל. התיאור של חיי האם מפיה הופך לכתב אישום פמיניסטי מטלטל.
קול צעדינו, רונית מטלון: אי אפשר לשכוח את האמא המתוארת בסיפור הזה, צעדיה, מילים שאמרה, פעולות שפעלה ואת כל הכאב ביצירת המופת הזו.
בצל גבירתנו, נורית זרחי: דיוקן קשה וחורך לב של אמהּ של זרחי, שאין כמוה לחדור אל מבעד לעור של הדמויות, ספרותיות כאמיתיות, נפשן וכאביה.
איך לאהוב את בתך, הילה בלום: כלום אפשר לכתוב רשימה כזו בלעדיו? ספר שזכאי לכל הפרסים והשבחים שקיבל.
מוות רך מאוד, סימון דה בובואר: הסופרת מלווה את האם הקשה בשבועות האחרונים לחייה, ממואר יפהפה שצועד עם הדוברת מהכעס והטינה אל חמלה ואהבה.
אין מקום כזה, שפרה קורנפלד: בספרה החדש מצטיינת קורנפלד בכתיבה פורעת לב של סיפור משפחתי ותיאורה של אם שקל מאוד לכעוס עליה, אבל גם לגלות אהדה והבנה למניעיה.
