ריקי כהן חוזרת אל זיכרונות ילדותה וחושפת בפני עצמה ובפנינו את מה שלכל אורך חייה ביקשה להסתיר ולשכוח: את ילדותה בצל אם חולת נפש.
בישירות פוצעת היא מספרת על התפרצות המחלה של אמה, על האשפוזים, על אוזלת ידו של האב המתקשה לטפל לבדו בשלושת ילדיו – אבל גם על רגעים יפים במחיצת האם ועל אומץ לבה למרוד מרידות קטנות-גדולות בתוך האקלים הפטריארכלי שבו חיה.
במבטה המאוחר של ריקי כהן יש חמלה רבה כלפי האם וחייה המוחמצים וגם מחילה לאב, אשר עמו, לעת זקנתו, היא מנהלת דיאלוג קרוב ואינטימי.
אתמול, בין הבוקר המאוחר לערב המוקדם, שכחתי שאימא מתה. הסתובבתי, דיברתי, עבדתי, ישנתי, אבל הידיעה שאימא מתה לא עלתה אל תודעתי. כבר שנתיים ורבע היא איננה, אבל אני שכחתי מכך לחלוטין. התקיימות כזו, ללא ידיעת מותה, ואפילו לא בתא הכי זעיר ומרוחק בראשי, היא המצב ההפוך מהמסע שהתחלתי לעשות כחודש אחרי מותה הפתאומי: שאיבת הזיכרונות מן המצולות שבהן שיקעתי אותם כדי לשרוד.