נזירה

אלי, רד־נא אליי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה. ציפור קטנה על אדן החלון הקר של החדר, ציפור קטנה שאפשר לחפון בכף יד, אדומת חזה וצהובת מקור, מצייצת מנגינה שנשמעת כמו שיר אהבה, מזיזה את ראשה הקטן ואינה מתעופפת, אף שאני כאן עומדת, עטופה בשמלתי השחורה, שאולי מפחידה אותה. היא מתנערת כולה, כאילו עמדה תחת מטר של גשם. ופתאום היא מפנה דווקא אליי את עיניה הכהות ככפתורים: נועצת בי מבט, מכירה אותי, מדברת אליי. אומרת: אל תדאגי, אַמַרַנטָה, הכול בסדר, הכול כשורה, ואת נמצאת במקום הנכון, שבו הנחתי אותך. כך, טיפשה שכמותי, דמיינתי לי לאורך שנים.