שטפן צוויג (בגרמנית: Stefan Zweig; 28 בנובמבר 1881 – 22 בפברואר 1942) היה סופר יהודי-אוסטרי.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם/ן על שטפן צוויג
שטפן צוויג נולד בווינה ליצרן הטקסטיל היהודי האמיד מוריץ צוויג ולאידה לבית ברטאואר, בתו של בעל בנקים יהודי-אוסטרי. צוויג גדל בווינה התרבותית של תיאודור הרצל, זיגמונד פרויד וגוסטב מאהלר במשפחה שהייתה רחוקה מהדת. צוויג תיאר את עצמו כ"יהודי בדרך מקרה".
כבר בגיל צעיר התחיל להתעניין בספרות וכתב שירים, טקסטים קצרים וסיפורים, והחל לפרסמם בעיתון הווינאי המוביל נוֹיֶה פְרַיֶיה פְּרֶסֶה (Neue Freie Presse). עורכו של מדור התרבות בעיתון היה תיאודור הרצל, שהפך במידה רבה לחונך הספרותי של צווייג הצעיר. בנוסף לפרסומיו שלו, עבד צוויג כעיתונאי ותרגם מעבודותיהם של פול ורלן, שארל בודלר ואמיל ורהארן.
ב-1899, עם סיום לימודיו בגימנסיה, למד בווינה פילולוגיה של שפות לטיניות. במהלך לימודיו פרסם שירים, ובהם השפעות של הוגו פון הופמנסתאל ושל ריינר מריה רילקה. ב-1904 הופיעו הנובלות הראשונות פרי עטו, ובסוגה ספרותית זו בא לו עיקר פרסומו.
צוויג פיתח סגנון כתיבה ייחודי, ששילב פרשנות פסיכולוגית מזהירה עם יכולת סיפור כובשת ומסוגננת. בכל פעם שהוציא ספר חדש, שלח צוויג העתק לידידו, זיגמונד פרויד, אשר קרא מיד והגיב במכתב בפירוט, תוך שהוא נכנס לדקויות הדמויות ועושה להן מעין פסיכואנליזה.
צוויג טיפח אורח חיים בורגני אמיד, והרבה בנסיעות. בשנת 1910 ביקר בהודו, ובשנת 1912 באמריקה. עם שובו לגרמניה הצטרף כחבר מערכת להוצאת אינזל, בה הוציא מאז את ספריו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא. תחילה שירת כספרן, ולאחר מכן הוצב בשירות העיתונאות הצבאית.
חשיפתו למלחמה ולתוצאותיה וחברותו עם הפציפיסט הצרפתי רומן רולן השפיעו על תפיסת עולמו שוחרת השלום וההומניסטית. בשנת 1917, לאחר ששוחרר מהשירות הצבאי, הוא עקר לציריך (בשווייץ הנייטרלית) ועבד שם ככתב מטעם הנוֹיֶה פְרַיֶיה פְּרֶסֶה. עם תום המלחמה שב צוויג לאוסטריה והתגורר בזלצבורג, וב-1919 נישא לפרדריקה פון וינטרניץ.
צוויג נהג לכתוב בעט ודיו על שולחן שהיה שייך בעבר לבטהובן. מאשתו נהג לבקש שתעתיק את כתב היד לארבעה עותקים.
בתור אינטלקטואל בולט התנגד צוויג באופן נחרץ ללאומנות, ותמך באחדותה הרוחנית של אירופה. בין שתי מלחמות העולם הוא הרבה לכתוב סיפורים, ביוגרפיות היסטוריות, דרמות ונובלות, וזכה לפופולריות רבה ברחבי אירופה. בשנת 1928 נסע לברית המועצות, שם פורסמו ספריו ברוסית בעידודו של מקסים גורקי.
בשנת 1933 החלו הנאצים לשרוף את ספריו, ושלוש שנים אחר כך הוכנסו יצירותיו אל הרשימה האסורה בפרסום. לאחר עליית הנאצים לשלטון החל לחתום על מכתביו במילים: "שטפן צוויג, לשעבר סופר, כיום מומחה להשגת אשרות כניסה".
למרות היכרותו עם הרצל, צווייג לא הפך לאוהד הציונות. הוא לא ביקר בארץ ישראל והעדיף את הגלות האירופית, שאפשרה לו להרגיש בנוח בכל מדינה ומדינה. יחד עם זאת, בנובמבר 1933 יצר צוויג קשר עם מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי דאז בירושלים, ד"ר שמואל הוגו ברגמן, בנוגע לשימור חלק מהתכתבויותיו.
"אבקשך להתייחס למכתב זה בסודיות מוחלטת והייתי רוצה שאף מילה מתוכו לא תגיע לידיעת הרבים", כתב צוויג לברגמן. "איני יודע אם יעלה בידי לקיים את ביתי בנסיבות המתהוות באוסטריה. יותר מאשר לעניינים חומריים, דואג אני לעניינים אישיים מסוימים, כגון להתכתבות הפרטית שלי. בחרתי והוצאתי את המכתבים החשובים באמת. המבחר כולל, בצד מכתבים של אנשי ספרות פחות חשובים, מכתבים של כמעט כל מה שמהותי לתקופתנו [...] את כל זה מוכן אני למסור ברצון לספרייה בירושלים. התנאי: שאיש לא יוכל לראות את החומר עד מלאת עשר שנים למותי, שהכל יישמר סגור בחותם, ושאוכל לקבל בכל עת שאזדקק לכך העתק מכל מכתב. בל ידע על כך איש עכשיו. דומני שזו אחת ההתכתבויות המעניינות של זמננו, והיא מהותית לספרייתך, ספרייתנו".
ואכן, לפני שעזב את אוסטריה ב-1934 שלח צווייג חלק ניכר מארכיונו האישי לירושלים, שכלל התכתבויותיו עם זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין, רומאן רולן, ג'יימס ג'ויס, תומאס מאן ואחרים. לאוסף חשוב זה, שהפך זמין בסוף שנות החמישים של המאה העשרים בספרייה הלאומית, התוספו עם השנים פריטים חשובים נוספים.
עם סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני בשנת 1938, גלה צוויג לאנגליה, שם נישא בפעם השנייה, לשרלוט (לוטה) אלטמן. הוא הוסיף לנדוד בעולם גם לאחר שקיבל אזרחות בריטית, והתיישב בסופו של דבר בברזיל, שממנה הוקסם בביקורו במדינה ב-1935.
בעמוד הפייסבוק של אגודת ידידי שטפן צוויג בישראל מסופר כי ב-19 ביולי 1938, כמה שבועות לאחר שפרויד ומשפחתו נמלטו מאוסטריה לצרפת ואחר כך ללונדון, נערכה פגישה בין שלושה ענקים - ענק הפסיכולוגיה פרויד, אז בן 81, ענק הציור סלבדור דאלי, אז בן 34, וענק הספרות צוויג, אז בן 57. הפגישה התקיימה בביתו של פרויד בלונדון. פרויד וצוויג היו, כאמור, מיודדים ומכתבים רבים ביניהם שרדו. דאלי, לעומת זאת, ניסה במשך זמן רב לפגוש את פרויד, אבל כשל. באחד מביקוריו של צוויג אצל פרויד הוא הביא עימו את דאלי. "אתה יודע שתמיד נמנעתי בזהירות רבה מלהביא אליך אנשים, אבל מחר זה איש יוצא מן הכלל, ממש גדול", כתב לו צוויג יום לפני הפגישה המשולשת. למחרת הגיעו השניים, כשבמהלך הביקור שלף לפתע דאלי נייר והחל לערוך רישום של פרויד. יש אומרים שצוויג לא הסכים להראות לפרויד את הרישום, כי "דאלי כבר צייר בבירור את המוות על פניו של פרויד".
"חיי הדור שלנו, נסתם עליהם הגולל", כתב צוויג לידידו ברטולד פירטל במכתבו האחרון ככל הנראה, מ–30 בינואר 1942. "אין בידינו כוח להשפיע על מהלך המאורעות, ואין לנו זכות להשיא עצות לדור הבא אחרי שהכזבנו בדורנו שלנו".
ב-22 בפברואר 1942 צוויג התאבד עם רעייתו ב"עיר הקיסרית" של ברזיל, פטרופוליס. הם נטלו תרופות במינון גבוה. הידיעה על מותם פתחה את מהדורות החדשות ברדיו וזכתה לסיקור תקשורתי חסר תקדים בעיתונות העולמית.
במכתב ההתאבדות (שהתקבל בספרייה הלאומית כתרומה מאיש עסקים בברזיל), כתב צוויג:
"בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת, אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.
"אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת השישים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.
"אני מברך את כל ידידי! ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".
יום לפני התאבדותו, שלח צוויג למו"ל בשוודיה את כתב היד היחיד לספר זיכרונותיו, העולם של אתמול. גם כתב יד זה נמצא באוספי הספרייה הלאומית בירושלים, מודפס במכונת כתיבה, עם תיקונים בכתב יד שנעשו על ידי אשתו השנייה, שרלוט (לוטה) אלטמן. ככל הנראה, זהו כתב היד השלם היחיד של יצירה זו שעדיין קיים בעולם.
