הנערה מהדואר

סניפי הדואר הכפריים באוסטריה אינם שונים הרבה זה מזה: ראית אחד, ראית את כולם. הם הולבשו בצורתם, או ליתר דיוק במדיהם, באותה תקופה פרנץ־יוזפית, צוידו באותם פריטי מלאי ובאותם רהיטים דלים וכולם מותירים אותו רושם נרגן של זעפנות ממלכתית, וגם תחת אד הקרחונים, בנידחים שבכפרי טירול ההרריים, הם מדיפים בעיקשות אותו ריח לשכות אוסטרי ישן שאין לטעות בו, תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב. חלוקת החלל זהה בכולם: קיר עץ אנכי משובץ באשנבי זכוכית מחלק את החדר ביחס מדויק ומוכתב מראש לצד האחד ולצד האחר – לתחום הציבורי, שכל אדם רשאי לבוא בו, ולתחום השרד. היעדרם של מקומות ישיבה ושל כל אביזר נוח אחר מבהיר באופן גלוי לעין כי המדינה אינה מייחסת חשיבות רבה לשהייתם הממושכת של אזרחיה בתחום הפתוח לציבור. הרהיט היחיד בחדר ההמתנה הוא על פי רוב דוכן כתיבה מתנדנד הנשען בחשש על הקיר, ציפוי השעוונית הסדוק שלו שחור מכתמי דיו לאין מספר אף על פי שאיש אינו זוכר שראה אי־פעם בקסת הדיו השקועה בגומחתה דבר־מה שאינו עיסה צמיגה, עבשה, שאינה ראויה לשימוש, ואם במקרה מונח קולמוס בשקע המוארך הכרוי בה, אזי יתגלה בוודאי שחודו מעוקם ולא כשיר לכתיבה. כשם שהנוחות אינה חשובה לקופת המדינה החסכונית, גם היופי אינו חשוב לה: מאז הסירה הרפובליקה את תמונתו של פרנץ יוזף, העצם היחיד בחדר שאפשר לכנותו קישוט אמנותי הוא הכרזות הצעקניות התלויות על הקיר המסויד המלוכלך ומפרסמות תערוכות שנסגרו זה מכבר, מזמינות לקניית כרטיסי לוטו ובכמה לשכות שכחניות אפילו עדיין מציעות הלוואות מלחמה. בכיסויי קיר זולים אלה ולכל היותר בדרישה לא לעשן, שאיש אינו נותן את ליבו עליה, מסתכם רוחב ליבה של המדינה בתחום הציבורי.