המנורה הטמונה

ביום יוני בהיר אחד של שנת 455 בקירקוּס מַקסימוּס ברומא נגמר זה לא כבר הקרב המדמם בין שני ענקים בני שבט האָרוּלים ובין להקת חזירי בר מחבל הִירקַניָה, ובשעה שלוש אחר הצהריים החלה מתפשטת המולה הולכת וגוברת בקרב אלפי הצופים. תחילה הבחינו רק הצופים הקרובים ביותר כי לטריבונה הנפרדת, המקושטת בשטיחים ובפסלים מהודרים, שבה ישב הקיסר מַקסימוּס בין פקידי חצרו, נכנס שליח, מאובק מהרכיבה המאומצת על סוסו, ומייד כשמסר את הודעתו לקיסר, קם זה על רגליו באמצע הקרב הסוער, בניגוד לכל מנהג; כל אנשי חצרו יצאו אחריו באותו חיפזון ניכר, וחיש קל התרוקנו גם המושבים המיועדים לסנאטורים ולמכובדים האחרים. הסתלקות נחפזת כזאת לא יכלה להיות ללא סיבה חשובה. לשווא ניסו להכריז בתרועות חצוצרה רמות על קרב אדם־חיה נוסף, ומאחורי הסורג המוגבה החישו אריה נוּמידי בעל רעמה שחורה, בצעקות גסות, אל פגיונותיהם הקצרים של הלוּדָרים — כי הגל הקודר של אי־שקט, שמעליו נישא קצף הגלים של פנים נרעשות מרוב דאגה, כבר החל להתקדם משורה לשורה ולא היה אפשר לעצור בעדו. אנשים קמו על רגליהם, הצביעו על מושביהם הריקים של המכובדים, שאלו והרעישו וצעקו ושרקו; אז התפשטה בבת אחת השמועה המבולבלת, בלי שאיש יֵדע מי הגה אותה לראשונה, ולפיה הוַונדָלים, שודדי הים מטילי האימה של הים התיכון, נחתו בפּוׂרטוּס עם צי חזק והם כבר בדרכם אל העיר השאננה.