שתי נובלות יפהפיות של מרקו לודולי, איטליה שנכתבה במקור ב-2010 וענן מ-2013, מציגות שני סיפורים משפחתיים, שבמרכזם עומדות נשים חזקות וחכמות.
שתי הנובלות מתארות בטון שקט עולמות רווי תהפוכות ורגש. בזכות תבונת החיים של גיבורותיו, פשטות מבען ותשומת לבן לפרטים הקטנים המרכיבים את עולמן, מקנה לודולי לנובלות שלו איכויות של שירה אמתית ומרגשת.
מתוך איטליה:
מאז ומתמיד אני כותבת בתוך ראשי, כמו על דף לבן, אבל אף־פעם לא כתבתי תאריכים: כל יום נרשם כיום סתמי, בלי זיכרונות או תקוות, בלי לדייק. לחלומות אין תאריך, הם מכילים את מה שיש בהם, ושום דבר נוסף.
לבית מרציאלי הגעתי בשעות אחר הצהריים של יום אביב - גם השמות באינטרקום אינם אלא הזיות - כי במוסד אמרו לי, איטליה, עכשיו את בת עשרים, מוכנה לחצות את הנהר. תמצאי משפחה טובה, אנשים ישרי־דרך, הם זקוקים לעזרה ומוכנים לשלם שכר הגון. לבשתי את בגדַי הטובים ביותר, אלה שהייתי לובשת בחג המולד ובפסחא, בגדים פשוטים ונקיים, נסעתי באוטובוסים כפי שהסבירו לי, ובשלוש עמדתי לפני הבניין של מרציאלי, ברחוב ג'וּבא. הקדמתי בשעה, ולכן יצאתי לסיבוב, אחר־כך התיישבתי על אחת המדרגות וחיכיתי שהזמן יחלוף. ראיתי שהשכונה שקטה כמו בחג, הכול היה פתוח, אך נראה אטום, וגם הפנים של האנשים שעברו ברחוב. הכול היה ירוק או אפור, אדיש, וכעבור שעה קלה הידיים שלי הפסיקו לרעוד. כשעברה שעה, הייתי מוכנה לעשות היכרות עם משפחת מרציאלי, והיה נדמֶה לי שאני כבר מכירה אותם קצת.
