שום דבר לא יסתיר את השמש

היה גם ההוא, שהעור שלו דק והעיניים שקופות, פעורות לשמים. מיד כשהוא נכנס, ידעתי שהוא יישבר בתוך יומיים או שלושה. לא אמרתי דבר. למי הייתי אומר, ומה זה היה עוזר. הוא החליט מה שהחליט, עשה מה שעשה. ככה זה כאן. לכל אחד חיים משלו.

השמים במקום הזה הם צליל, אִוושה על פני אדמה זרועה שברי בטון ופסולת מתכת, שבלולים וחרציות בר. אני יכול לשמוע את תנועת האוויר על פני הקרקע, לא הרחק מכאן. שדות רחוקים, שדות פרא, מצלצלים. להקות של זרזירים חולפות מעת לעת על פני הרקיע. מה שלא נראה לעין לובש אז צורה. מבעד לצוהר המלבני, הזרזירים, זה וזה וזה, לא נפרדים, גם לא מתנגשים, שומרים על מבנה. כמולקולה של מותר־האדם־אַיִן, אף לא ציפור זעירה אחת מאבדת שם את דרכה או מתבלבלת בכיוון הנסיקה, הדאייה, הצלילה.