סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותהסרטאו הגדול היא אחת הקלסיקות היפות ביותר של המאה העשרים, יצירת מופת מאת אחד מגדולי הסופרים הברזילאים, ז'וֹאָאוּ גימָרָאֶס רוֹזָה.
הרומן, שראה אור בברזיל בשנת 1956, הוא מונולוג של אדם אחד, ריובלדו, המספר על עברו כשכיר חרב בערבות הסרטאו בברזיל, אזור מדברי מיושב בדלילות, אשר אין בו חוק ואין בו סדר וכנופיות שכירי חרב שולטות בו. סיפורו של ריובלדו הוא סיפור על חיי לוחמים - אנשי שוליים ופשוטי עם, על מסעות ארוכים במרחבי טבע פראי, קרבות משולחי רסן, יריבויות וחברויות אמת. בלב הסיפור רוחשת השאלה שאינה מרפה מריובלדו בדבר קיומו של השטן או בדבר קיומם של טּוב ורֹוע מוחלטים. האופי האכזרי של המאבקים בין הכנופיות ושל שגרת החיים בסרטאו הגדול מעמת אותו על כל צעד ושעל עם שאלה קיומית–מוסרית זו. אלא שבתוך העולם הקשוח הזה נרקם גם סיפור אהבה עדין בין ריובלדו לבין אחד מחבריו לנשק. גימָָראֶס רֹוזָה, שמעז לעסוק בזמנו בטאבו ההומו–אירוטי, מפליא לתאר את עומק הרגש, ההיסוס והלבטים של שני הלוחמים. לספר מצורף מבוא מרחיב דעת מאת ד"ר דפנה הורניק.
כתבה על הספר אילנה המרמן: "[...] מונולוג של איש אחד ויחיד, שנמשך על פני מאות עמודים, על פני ערבות ענקיות, מדבריות ונאות מדבר, ולא משעמם לרגע. לא כשהוא מתאר בקול האחד הזה נופים וצמחים ובעלי חיים, ולא כשהוא מספר הרפתקאות, חוויות והלכי נפש, שנהיים עניין מרתק לעסוק בו שבועות שלמים, כזמן הנחוץ לקריאת הספר למי שרוצה לטעום את כל טעמיו [...] אחד הספרים המודרניים הנפלאים והנועזים ביותר שקראתי מימי, והתרגום לעברית של ארז וולק גם הוא מהנפלאים, היצירתיים והנועזים ביותר שקראתי מימַי".
מונולוג של איש זקן המספר על ימיו הסוערים בכנופייה באיזור צחיח, פראי ועצום בברזיל. חוקים אין, שמות פורטוגזיים ומלודיים למקומות ולאנשים יש (ההגייה שלהם בקול לאורך הקריאה הסבה לי עונג ומוזיקליות רבה לזרימה). תיאורי הטבע חזקים וכמו כן, הקשרים בין הגברים והקרבות האכזריים בין הכנופיות השונות. ספר מרגש.
— לֹאכְלוּם. היריות ששמעת לא היו ממריבה בין אנשים, ברוך האל. כיוונתי לעצים בשדה, אדוני, שם למטה בנחל. אימון. כל יום אני יורה, אני נהנה מזה; עוד מנעורַי. ואז באו לקרוא לי. בגלל עגל. עגל לבן, תִּפְלָץ, שהיו לו מין עיניים שאין — עיוור, אולי — ומסכת פני כלב. סיפרו לי; לא רציתי להסתכל. וגם בגלל איזה פגם בהמלטה, היו לו שפתיים מעוקלות, כמו בן אדם שצוחק. פני אדם, פני כלב, קבעו — זה השטן. אנשים סכלים. הרגו אותו. אין לי מושג של מי הוא היה. באו אלַי לבקש נשק, נתתי. לי אין אמונות טפלות. אני רואה שאתה צוחק... תראה, כשיורים באמת, קודם כול הכלבים מתחילים לנבוח, מייד — ואז, אחר־כך, האנשים באים לראות אם מישהו מת. אתה תבליג; כזה הוא הסֶרטָאוּ. לא כולו מִדבר. יש כאלה שרוצים אחרת: הסֶרְטָאוּ בכלל במדינת קַמפּוֹס זֵ׳רָאִיס, הם אומרים, בקצה הדרך, ברמות, מעבר לנהר האוּרוּקוּיָה. קשקוש. מה, בעינֵי מי שגר בקוֹרינטוּ ובקוּרבֶלוּ מה שפה לא נקרא סֶרְטָאוּ? שטויות! הסֶרְטָאוּ מקום שמעיד על עצמו. שם שדות המרעה לא מתוחמים; שם אדם רוכב עשר, חמש־עשרה פרסאות, כלומר מאה קילומטרים כמעט, ולא רואה בית איכר; ושם כל פושע חי לו על מֵי נצרותו, הרחק משוט הסמכות. האוּרוּקוּיָה בא מההרים במזרח. אבל היום, על הגדות שלו תמצא הכול — חוות אדירות לצד שדות יבול טובים, מושקים בשיטפונות; חריש מיער אל יער, עצים עב־עבים, בתוליים כאלה עוד יש שם. הזֵ׳רָאִיס, הרמות, מקיפות מסביב. לזֵ׳רָאִיס האלה אין מידה. בסוף, איש־איש ודעתו, אתה יודע: על טעם ועל פעם... הסֶרְטָאוּ נמצא בכל מקום. השטן? אני לא מתייחס. שאל את האיכרים. בפחד מדומה הם נמנעים מהשם שלו — אומרים רק: הנזכר.
סל הקניות ריק
חזרה לחנותנא להזין את כתובת הדואר האלקטרוני שלך. אם יש לנו חשבון התואם את הכתובת, יישלח אליך מייל עם הוראות לאיפוס הסיסמה.
בחרו את סוג הפנייה ונשמח לעזור!
קבלו מאיתנו המלצות, הנחות ועדכונים